טעם – ביקורת קצת אחרת

שמנו עין על הוואנה כמעט מרגע שהמקום נפתח. לא זכור לי שנתקלתי בעוד מקום קובני בת"א לאחרונה, או בכלל. מה זה בכלל מטבח קובני? כתל-אביביות שמכבדות את עצמן היינו חייבות לנסות.

היינו קבוצה של חמישה. שלוש מאיתנו ישבו בפנים וחיכו בעוד שניים אחרים חיפשו חניה. חיכינו די הרבה זמן. מספיק זמן לפתח תיאבון למרות שאף אחד לא באמת הגיע רעב (טוב, אולי חוץ מהבן שבחבורה…).

התפריט במקום מאוד עשיר ומגוון. החל ממבחר גדול של טאפאסים, שמגיעים 3+1 (אחד חינם על כל שלושה), דרך מנות ראשונות, סלטים, סנדוויצ'ים ועד מנות עיקריות אמיתיות. כמו כן יש מבחר גדול מאוד של משקאות אלכוהוליים שווים ביותר, למי שמעוניין.

נתחיל דווקא במשקאות. מלבד המגוון הרגיל של משקאות אלכוהוליים, המקום מציע סוגים רבים של קוקטיילים מעניינים. אני שתיתי "מוחיטו הוואנה", מוחיטו רגיל בתוספת סירופ תות ומחית תות. טעים מאוד. חברות אחרות שתו מרגריטה קוקוס, שהייתה נהדרת, ובאותו ערב היה גם משקה מיוחד שהכיל תאנים וסירופ תאנים. לצערי אני לא זוכרת את שמו, אבל גם הוא היה מצוין. בביקור נוסף במקום יצא לי לשתות "שייק הוואנה", שייק מנגו וקוקוס לא אלכוהולי, שמופיע רק על הלוח. פשוט מצוין. בהתחלה הרגשתי רק את טעם המנגו והתאכזבתי, אבל לאחר כמה לגימות הבנתי שטעיתי. מומלץ ביותר.

אציין שוב שרובינו הגענו למקום ללא שום כוונה לאכול, אבל האווירה והתפריט מעוררים תיאבון בצורה יוצאת דופן, כך שיצא שכולנו הזמנו משהו. אני, שבאמת הייתי בדיוק אחרי ארוחת ערב, הסתפקתי בטאפאס כרובית באיולי שהיה מצוין, זול, ולא קטן כמו שהייתם מצפים מטאפאס. בהחלט מנה יפה יחסית ל-13 שקל ששילמתי עליה.

שתי חברות הזמינו ביחד "סנדויץ' שוּשי". מה זה שוּשי? השושי אלו קציצות בשר ברוטב מיוחד וטעים בטירוף, שמככבות בשלוש מנות נפרדות בתפריט: כמנה עיקרית בליווי אורז, כסנדוויץ' או כטאפאס. הסנדוויץ' מגיע בשתי לחמניות גדולות, לבנות, רכות וממש טעימות. זו מנה שנראית כאילו נועדה שיתחלקו בה שני אנשים, אבל אם אתם רעבים, התענגו עליה לבד. שימו לב שהיא לא מופיעה בתפריט, אלא רק על הלוח.

הגבר שבחבורה בחר ב"מילנסה" שמתואר כ"שניצל ענק בליווי פירה פלאטנו". השניצל באמת ענק. מהקצת שטעמתי אני לא יכולה לומר אם הוא מוצלח הרבה יותר משניצלים דומים, אבל טעים הוא בהחלט היה. לצערי, הבחור לא רצה לדעת מה זה פלאטנו, כך שלא קיבלנו הסבר, אבל הטעם היה דומה לטעם של שעועית כלשהי. יש אפשרות לקבל גם צ'יפס במקום הפירה, לפחות "אנינים". בנוסף, התנסינו בסלט עוף שהיה די ממוצע. לא רע אבל גם לא מיוחד משום בחינה.

בקינוחים, שוכנענו ע"י המלצרית לקחת הוואנה פנקייקס עם פירות, גלידה וקצפת, שהיו טעימים מאוד אבל לא יוצאי דופן. בביקור השני ניסינו ברולה בננות שהגיע עם עוגיית קנמון ענקית ("טוויל קנמון") תקועה בתוכו. הברולה היה מצוין, אם כי לא מתקרב ברמתו לברולה הבננות שאפשר לטעום ב"מינה טומיי". העוגיה הייתה טעימה אם כי לעיסה ולא פריכה באופן מוזר. אין לי מושג אם זו הייתה כוונתו של המשורר או שהעוגיה פשוט לא הייתה טריה במיוחד.

האווירה במקום נעימה, גם בפנים וגם בחוץ. ניתן לשבת על הבר, על ספות או על כסאות רגילים. יש לציין שלמוזיקה היו רגעים מוצלחים מאוד ורגעים בהחלט לא מוצלחים.

לסיכום – כדאי מאוד. ומהר, לפני שיגמר הסנדוויץ' שושי. אולי גם חשדני האלכוהול ימצאו קוקטייל לטעמם.

Havana – דיזנגוף 106 פינת פרישמן.

עיצוב: יפה ומושקע. אולי מעט חשוך מדי, למי שלא אוהב את הסגנון.

תפריט: מגוון. מכל הגדלים, מכל המינים, מכל המחירים. יש גם תפריט עסקי לשעות הצהריים, לא ניסינו. אל תפספסו את המנות והמשקאות הרשומים על הלוח.

אוכל: מ-ע-ו-ל-ה.

מחיר: זול יחסית למקומות דומים.

שירות: אדיב, יעיל ולא מציק.

חניה: בעייתית. אין חניה באיזור, ואם יש הצגה בבית ליסין באותה שעה המצב אף יותר חמור.

שירותים: קל לפספס. דלתות שנראות כמו חלק מהקיר. עיצוב יפה, נקיים מאוד. מעט חשוכים מדי.

ברמת החייל נפתח סניף חדש של פאפאגאיו אקספרס (מה זה האקספרס? לא יודע. אמרו שזה משהו שקשור לאיך שהם עובדים בצהריים. למי אכפת, האמת), ולנו היה תלוש של 30% הנחה על כל התפריט, אז החלטנו לבדוק את השטח.

בכל הכנות – לפאפאגאיו לא יצא שם טוב אצלנו בחבר'ה. מביקורים של חברים אחרים שלנו בסניפים אחרים, שמענו שהם מתמקדים בכמות ולא באיכות, והטרידה אותנו גם העובדה שמדובר בסניף כשר – בשר כשר הוא מומלח, ולכן בדרך כלל פחות רך וטעים. אבל כמו יהודים טובים, 30% הנחה הביאו אותנו לשם, למרות החששות.

היינו ארבעה – שלושה גברים ובחורה אחת. הבחורה, מתוקף היותה בחורה טיפוסית (זו לא הכללה, זו סטטיסטיקה!) הזמינה כנפיים, ואנחנו הזמנו את ה"אכול כפי יכולתך" של הבשרים, או בשמו המקומי – "צ'ורסקריה ברזילאית".

קיבלנו את ה"מנה הראשונה" הכלולה, של סלטים, לחם, וכמה כנפיים. הכנפיים היו בינוניות, במקרה הטוב. חסרות טעם, לא מגעילות אבל גם לא טעימות. תפלות, אפשר לומר. הלחם היה אמור להיות "שרוף ומגניב" אבל יצא פשוט שרוף עם טעם של פחם, והסלטים היו בסדר. ניכר שיש להם מה ללמוד ממסעדות מזרחיות.

ואז התחיל להגיע הבשר – אני מקווה שאני זוכר את כל הסוגים: קבב, פרגית, צלעות בקר, סינטה, אנטריקוט, סינטה ברוטב שום, צ'וריסוס, וכנראה עוד משהו שאני לא זוכר. כמובן שהבשר הזול מגיע ראשון, כדי שנתמלא איתו ונחסוך להם את היקר יותר, אבל זה לא מפתיע. טעמנו מהכל, כמובן. הפרגיות היו בסדר, לא מיוחדות אבל טעימות. הקבב היה טוב, מעט שומני מדי, אבל בהחלט טוב. חבריי לשולחן ביקשו עוד ממנו. בשר הצלעות היה טעים, למרות שמדובר בבשר קצת שומני מדי. הסינטה היה טוב, אבל גם לא מיוחד, ואותו הדבר לגבי האנטריקוט. ליתר דיוק, המנה הראשונה של האנטריקוט היתה בינונית, כי הוא היה עשוי מדי, והמנה השניה היוותה שיפור משמעותי, כשקיבלנו את הבשר מדיום-וול, כמו שצריך. הסינטה ברוטב שום היתה תוספת מרעננת, ובאמת היתה טעימה. הצ'וריסוס היה טעים, אבל רגיל לחלוטין, כולל התחושה ה"נקניקייתית" שאני לא ממש אוהב.

בסך הכל – לא נעים להגיד, אבל האוכל בינוני. נכון, הכמויות הגדולות (ללא הגבלה, למעשה) הן בהחלט נקודה חיובית, אבל לטעמי הן לא יכולות להחליף את ההשקעה באיכות. זה לא קשה לא לשרוף את הלחם, וגם לא קשה לשאול אותנו מראש איך אנחנו אוהבים את הסטייק שלנו עשוי.

נקודה חשובה שכדאי לציין היא השירות – הוא היה מצוין! המלצרים היו מאוד נחמדים, מהירים, ולא הקשו עלינו או נידנדו. היה כיף לשבת שם.

פאפאגאיו אקספרס – הברזל 32, רמת החייל, תל אביב.

עיצוב: נעים, לא מיוחד. הקומה השניה נראית קצת מבודדת בהתחלה, אבל לא הרגשנו את זה במהלך הארוחה, להיפך, הפרטיות היתה נחמדה.

תפריט: בשר, בשר, ובשר, עם ארוחת סלטים לצמחונים. למרות זאת, לא הייתי הולך לשם עם מישהו שלא אוכל בשר. בצהריים התפריט אחר, ככל הנראה. לא בדקנו.

אוכל: בינוני. לא ברמה של מסעדות בשרים אחרות בתל-אביב, אבל זה לא בשר גרוע.

מחיר: גם בלי ה-30%, המחיר לא רע. לא הייתי לוקח את האכול כפי יכולתך שכולל קינוח ושתיה חמה כי למי יש מקום לכל זה. זה לא מקום שבאים אליו ואוכלים קינוח אחר כך.

שירות: באנו כשהיה כמעט ריק, אז אולי זה תרם לאיכותו, אבל השירות היה מצוין, משמעותית מעל הממוצע.

חניה: אין צורך לחפש כחול-לבן פנוי – יש למסעדה חניה משלה, בחניון של הבניין. אם לצטט את המלצרית – "רק להתקשר למספר שכתוב על המחסום ולהגיד פאפאגאיו".

שירותים: זהירות לא לחטוף מכה מהדלתות. חוץ מזה – מרווחים מאוד.

לאחרונה שוטטתי לי באזור התחנה המרכזית ונדהמתי מכמות העובדים הזרים האסיאתים השוכנים בה. חשבתי לעצמי, כיצד קרה שאסיאתים רבים כל כך מצאו את דרכם לתל אביב.
ובכן, לאחר מחשבה קצרה' הגעתי למסקנה מעניינת. אם נתבונן ברחוב אבן גבירול כמדגם מייצג' נוכל לקבל אינדיקציה לא רעה למידת הפופולאריות של המטבח האסיאתי בתל אביב.

למון גראס הידועה לשמצה, שכנה בלונדון מיניסטור מאז ומעולם, לצידה' צמחה לאחרונה "מינה טומאי" האיכותית יותר. בהמשך הרחוב תוכלו למצוא את Go noodles ואת Wok the wok. זאת כמובן, מבלי להזכיר את אינספור הסושיות שקמו להן בכל פינה של הרחוב. ככל הנראה השמטתי כמה וכמה מסעדות אסיאתיות נוספות, שכן הן צצות להן בקצב רב מכדי שאוכל להתעדכן.
מכאן, אין זה פלא שצומחת לה תת-עיר אסיאתית בתל אביב. אם החיבה לאוכל אסיאתי תימשך ותגדל בקצב זה, ה"איום הדמוגראפי" עלול לקבל פנים חדשות ומפחידות.

מעל כל המסעדות האסיאתית צועדת ג'יראף בבטחה.
כבר הזכרנו בפוסטים קודמים את קיומן של "מסעדות ברירת מחדל" בהקשר של "אודיאון". ג'יראף היא אחת מאותן מסעדות שלעולם לא יאכזבו.

התפריט של ג'יראף מורכב ממספר לא רב של מנות, כל אחת מקבלת שם תואר משלה. לרוב, שם התואר מציין את הלאום שאליו היא מיוחסת.

המנות העיקריות הן נדיבות ביותר ועשירות בטעמים. מחירן זול יחסית לכמות המוגשת.

אחד מהיתרונות של המקום היא האפשרות "לשחק" עם המנות. למשל, את הפתאי פירות ים ניתן להזמין עם עוף או עם טופו, את המנה הקיסרית ניתן להזמין בתוספת פטריות וללא בצל. אפילו את ה"מנה החריפה" כבר יצא למישהו מאתנו להזמין "בלי חריף". התפריט הוא רק הבסיס. אפשר ואף מומלץ לשחק אתו.

המנות המומלצות שלי (ואני מניח שתגובות עם מנות מומלצות אחרות יציפו את הפוסט בקרוב):
המנה הקיסרית בתוספת פטריות – מנה עצומה בגודלה, שמכילה 4 סוגי בשר שונים.
פתאי עוף – זו אמנם מנה סטנדרטית למסעדה אסיאתית, אבל ג'יראף עושה אותה מצוין.
עוף בלימון – חזה עוף בציפוי פריך עם רוטב חמוץ מתוק מעולה בתוספת אורז.

השירות הוא בדרך כלל טוב מאוד, למעט כמה מקרים בהם המסעדה עמוסה, ואז זמן התגובה עולה עד מאוד. כמו כן, כאשר נתקלים במלצר חדש בתפקיד הוא עלול שלא להכיר את גמישות התפריט, ואז כדאי להתעקש.

אם מזג האוויר מאפשר, מומלץ לשבת מחוץ למסעדה ולא בפנים כי מעט צפוף ורועש שם.

”ג'יראף” – אבן גבירול 49, תל-אביב.

עיצוב: אוריינטלי, פשוט.

תפריט: מגוון, מעניין וגמיש – אפשר לשחק עם המנות.

אוכל: לעולם לא יאכזב.

מחיר: זול יחסית לאיכות ולכמות המוגשת. המסעדה אינה יקרה מהמתחרות הרבות באזור ועולה עליהן באיכות.

שירות: סביר. רמתו יורדת כאשר העומס במסעדה עולה.

חניה: בשעות הערב אפשר למצוא על אבן גבירול. אחרת, חניונים.

שירותים: סבירים.

לאחרונה אני וחבריי נתקפנו בצורך מוזר ללכת ולנסות מסעדות ובתי קפה חדשים ובכך לחרוג מקבוצת המקומות ה"קבועים" שלנו. יכול מאוד להיות שיצירת בלוג זה הביאה לכך (או אולי ההיפך הוא הנכון?).

בכל מקרה, רק הצורך הנ"ל יכול היה להביא אותנו לאזור שכוח אל כמו רחוב המסגר, פינת ריב"ל. בשעות היום זהו אזור תעשייה סואן וצפוף ובשעות הערב מפנים עובדי המשרדים והמוסכניקים למיניהם את מקומם לתימהונים, דרי רחוב ושאר ירקות.
יחד עם זאת, האזור גדוש במסעדות, חלקן אף איכותיות ביותר.

ספייס יושבת על פינת הרחובות ריב"ל והמסגר, וכשמה כן היא, מכילה חלל רב. כשהגענו, בליל יום חמישי, היא הייתה ריקה, כמעט לחלוטין. ככל הנראה מרב לקוחותיה מגיעים בשעות העמוסות של הצהריים. או באירועים שהמקום מאכלס (יש מקום רב לאירועים רבי משתתפים).
חלל המסעדה המעוצב בצבעים כהים (כמו יתר המסעדות התל אביביות, בנות דמותה) גדוש בשולחנות עץ כהים.

ספייס היא עוד מסעדת בשרים תל אביבית וככזו היא בכלל לא רעה. יש בה אף מנות איכותיות מאוד. למרות כל זאת, לטעמי חסר בה ייחוד שמבדיל אותה משאר המתחרות.
התפריט כולל בשרים, ברובו.
אני הזמנתי המבורגר בתוספת בצל ופטריות ב-50 ש"ח. המנה הייתה טובה וכללה פירה בטטה שלא הצלחתי לסיים כי התמלאתי עוד לפני כן, מלחם הבית המצוין שהוגש בחינם.
חבר אחר הזמין אנטריקוט 350 גרם והעיד עליו שהיה טוב גם כן.
חבר נוסף הזמין פילה יען וגם הוא, מתוך דגימה שלקחתי, היה טוב מאוד.

השירות היה מצוין. לרשותנו עמדו שני מלצרים חביבים ונתנו לנו את התחושה שלא נצא מהמקום מאוכזבים.
הם אכן צדקו. לא התאכזבנו. זו ככל הנראה לא מסעדת הבשרים הטובה בתל אביב אבל היא בהחלט טובה וראויה לביקור.

”SPACE”, ריב"ל 28, תל-אביב.

עיצוב: חשוך, כהה וסטנדרטי למסעדות מסוגה.

תפריט: בשרים בעיקר. לא מקורי אבל מגוון.

אוכל: טוב מאוד. חבל שלא השקיעו במנה מיוחדת כלשהי על מנת להעניק ייחוד למקום.

מחיר: מעט זול יחסית למסעדות תל אביביות אחרות בנות דמותה.

שירות: מצוין. מלצרים חביבים ואדיבים. לחם הבית שהוגש בחינם בהחלט תרם לתחושה החיובית.

חניה: בשעות הערב קיימת בשפע ובחינם, רק זהירות על האוטו. האזור לא סימפטי במיוחד בשעות אלה.
בשעות היום תיאלצו לחנות בחניון.

שירותים: סבירים.

כשהתחלנו לארגן את היציאה של שישי בערב, הסתבר שיש 13 אנשים שמעוניינים לבוא, מספר נדיר בגודלו. כמות כזו של אנשים גוררת איתה שתי בעיות כשהולכים לאכול: קודם כל, לקלוע לטעם של כל האנשים כך שאף אחד לא יתאכזב, וכמובן, מהצד הפרקטי, למצוא מקום שיוכל להכיל את כולם.

אחרי כמה דיונים וארגונים (לא הרבה ביחס לכמות האנשים, למען האמת) החלטנו על בית הקפה ששמו "דובנוב 8 ", שאת מציאת הכתובת שלו (בתל-אביב) אני אשאיר כתרגיל לקורא. אחרי עיון קצר בתפריט (שאגב, שונה בין הצהריים והערב) החלטנו שזה מתאים לטעם שלנו, והתקשרתי להזמין. זו שענתה לי קיבלה בשמחה את ההזמנה שלי ל-13 אנשים, ורק ביקשה שנשתדל להקדים, כשהיא מזהירה שאם נגיע בשעה שביקשנו עלול להיות עומס במטבח כי יש עוד קבוצה גדולה.

בית הקפה ממוקם ממש ליד חניון שהיה בתשלום, אבל מעבר לכביש יש חניון שהיה פתוח חינם בגלל השבת. לפני שיוצאים כדאי להתקשר ולשאול איך להגיע, כי נכון להיום, כל האזור בשיפוצים ובחודשים הקרובים יהיו שם שינויים בתנועה. אחרי כ-20 דקות הגיעה כל הקבוצה, והזמנו את האוכל. אני הזמנתי סטייק פרגית בקייג'ין, שהיה רך מאוד, וטעים, אבל קצת יבש. אולי התיבול פשוט לא לטעמי, אבל לדעתי, לפרגיות יותר מתאימים איזו מרינדה ורוטב, ולא תיבול אבקתי "רגיל". המנות הבשריות מגיעות עם סלט ירוק קטן (בעיקר חסה, אבל גם כמה עגבניות שרי) ותוספת לבחירה של פירה, צ'יפס, או תפו"א אפוי. אני בחרתי את הפירה, שהיה טעים אבל לא יוצא דופן, וראוי לציין שהם מגלים גמישות בתחום התוספות – חבר שומר דיאטה שביקש סלט במקום התוספת, קיבל מנה גדולה יותר של סלט בלי שעשו לו בעיות. האוכל גם הגיע מהר, למרות האזהרות שקיבלתי קודם, וגם על זה הם ראויים לציון. זה שישב מולי והזמין סטייק אנטריקוט סיפר שהוא בינוני. הסטייק גם הוגש בצורה לא אסתטית, ונראה קטן וגלמוד בצלחת הגדולה.

לקינוח הזמנתי את הטראפלס – גושים קטנים של שוקולד מרוכז, מגולגלים באבקת קקאו. כשרואים את גודל המנה אי אפשר שלא להרגיש "פראיירים" על ה-24 ₪ שהיא עולה, אבל השוקולד כל כך מרוכז, שכנראה שאם היא היתה גדולה יותר, הייתי סובל ממנת יתר. אם בכלל יש בלבכם ספק, הם גם היו טעימים מאוד, וקשים בדיוק במידה הנכונה. כדאי לבקש מזלג כדי לאכול אותם, כי כפית לא מתמודדת עם הקושי של השוקולד. חבר אחר שניסה את פאי התפוחים והפרג אמר שהוא מאכזב, אבל זו שניסתה את הקרם ברולה נהנתה מאוד.

"דובנוב 8 ", תל-אביב.

עיצוב: נעים, פשוט, חמים.

תפריט: בערב: מגוּון – סלטים, פסטות, בשרים וכריכים. לא בדקנו את תפריט הצהריים.

אוכל: טעים, לא גאוני. להשקיע קצת יותר בבניה של המנות יכול ממש לשדרג את המקום.

מחיר: דומה למחירים באזור.

שירות: מצוין! החל מהזמנת המקום, דרך הזמנת האוכל, מהירות ההכנה, ועד ההגשה. המלצריות היו מאוד חביבות ומקצועיות.

חניה: בשבת – חניון פתוח חופשי מול בית הקפה. בשאר הזמן – חניון בתשלום צמוד לפתח המקום.

שירותים: הדרך אליהם קצת מוזרה (עוברים דרך בניין כלשהו, שבלובי שלו תלוי דרקון ענק מחוט ברזל ומאסקינג טייפ), אבל השירותים עצמם נקיים ונוחים.

ציינתי כבר בפוסט קודם שתל אביב הפכה למעצמת גלידה, כאשר בכל פינת רחוב משגשגת לה גלידרייה איכותית אחרת. מי שאינו מעוניין להרחיק עד "אייסברג" ולהסתבך שם עם חניה יוכל בהחלט להסתפק בסיציליאנית שהיא הגלידרייה הטובה ביותר באזור אבן גבירול.

הסיציליאנית מציעה מגוון רב של טעמי שמנת כמו גם טעמי סורבה וסויה. מאחר שאני נמנע מלאכול מוצרי חלב אכתוב בעיקר על טעמי הסורבה והסויה.

מגוון הסורבה אינו גדול במיוחד ומכיל טעמי סברס, מנגו ואננס מצוינים. שאר הטעמים די סטנדרטים ומומלצים פחות.

הייחוד במקום הוא מקרר נפרד המוקדש לגלידות דיאטתיות אשר אינן מכילות סוכרוז ומומתקות על ידי סוכר פירות בלבד. שם ניתן למצוא את טעמי הסויה, כמו גם מעט טעמי סורבה. נחמד שדואגים ככה לקהלים "מוגבלי שמנת" או "מוגבלי סוכר". מתוך טעמי הסויה אני מזמין בדרך כלל את השוקולד-תפוז המצוין ואת הקוקוס. ניתן גם להזמין קינוחים אחרים במקרר עוגות נפרד. ניתן לצרף שני כדורי גלידה לסופלה שוקולד או לוואפל בלגי במחיר משתלם.

הבעייתיות במקום היא בכל מני קיבעונות מוזרים שהוכתבו כמדיניותו של בעל המקום.
למשל, בעל הבית לעולם לא יאפשר לערבב בין טעמי הסויה לטעמי הסורבה או השמנת. כלומר, לא אוכל להזמין כדור סברס וכדור סויה שוקלד באותו הגביע. כל ניסיון שכנוע עלה בתוהו. הפשרה היחידה שהועלתה היא הזמנת שני הכדורים בכוסות נפרדות אך המחיר, כמובן משתנה בהתאם וזהה למחיריהן של שתי מנות של כדור אחת ולא מנה אחת של שני כדורים. עובדה מרגיזה נוספת במקום היא אי המוכנות של בעל המקום לקבל כרטיסי אשראי מכל סוג שהוא. כל מקום שמכבד את עצמו בתל אביב צריך, לטעמי, לקבל כרטיסי אשראי.

קיבעונות מעין אלה די בהם בכדי לעצבן לקוחות פוטנציאלים, והיו מקרים רבים בהם החלטנו לוותר על הביקור במקום, למרות מיקומו הנוח ואיכותה, הטובה יחסית, של הגלידה.

הסיציליאנית- רח‘ אבן גבירול 63, תל-אביב.

עיצוב: פשוט כיאה לגלידרייה.

תפריט: גלידה וקינוחים.

גלידה: האיכותית ביותר באזור אבן גבירול. יש גם גלידה איכותית מופחתת קלוריות.

מחיר: רגיל לתל אביב.

שירות: בעייתי. בעיקר בגלל חוסר הגמישות שכופה בעל המקום.

חניה: בשעות הערב, בדרך כלל ניתן למצוא חניה חינם על רחוב אבן גבירול. אחרת – חניונים סמוכים.

שירותים: נקיים. ישנו תא בודד, כך שלעיתים משתרך תור אחריו.

הערה: נכון לדצמבר 2006, אודיאון שינתה משמעותית את מבנה התפריט שלה ותמחורו. בביקור באודיאון תל-אביב התאכזבנו קשות מהשירות ומחוסר הגמישות. רוב הביקורת המובאת כאן אינה עדכנית עוד, לצערנו, אז – לתשומת ליבכם!

~~~~~~~

תמיד כשאנחנו רוצים לאכול ארוחה רצינית ולא מצליחים להחליט איפה, "אודאון" היא אחת מברירות המחדל הנפוצות. "אודאון" היא מסעדה המתמחה בעיקר בבשר, למרות שיש שם גם מבחר נאה של מאכלי ים (שאני, אישית, לא אוכל) וגם מנה עיקרית אחת של פסטה צמחונית (יש מבחר גדול יותר של מנות ראשונות צמחוניות, שכמה מהן נראות כתחליף לא רע למנה עיקרית). גם זה שהמסעדה פתוחה 24 שעות ביממה עוזר – בכל שעה אפשר ללכת ולאכול שם אוכל אמיתי, לא רק אוכל שמתאים ל"תקיעה" של 4 לפנות בוקר.
מכיוון שלא באנו רעבים במיוחד, לא הזמנו ארוחה "מלאה" של שלוש מנות, אלא משהו קטן יותר. אני הזמנתי המבורגר, ושותפיי לשולחן הזמינו אחד המבורגר, והשניה כנפיים. השלישי בדיאטה. :)לגבי ההמבורגרים כדאי לציין שבאודאון יש את מה שהם מכנים "יום חדש – המבורגר חדש", שזה אומר שלכל יום בשבוע יש המבורגר ש"מוצמד" אליו ואפשר להזמין רק ביום הזה. ההמבורגר של יום שלישי היה המבורגר עם חזה אווז, אבל המלצרית לא המליצה עליו, אז הלכתי על ההמבורגר הרגיל.

ראשונות הגיעו הכנפיים. מכיוון שלא אני הזמנתי אותן, התרחקתי מהן בשלב הזה. אחר כך הגיעו ההמבורגרים. ההמבורגר היה מצוין כהרגלו (ואפילו יותר מכך), אבל על הטעם האפיל המנהג המגונה של המסעדה להגיש מיונז במין צלוחית קטנה, שעוברת משולחן לשולחן. המיונז הגיע חמים, ומעט חמוץ. ביקשתי לקבל אחר וקיבלתי מיונז שהיה חמים, ולא חמוץ. מיונז שהוא לא קר זה די מגעיל, ובנוסף לזה, הידיעה שכל הלקוחות שהיו פה לפני דחפו את הסכין, המזלג, או הלשון שלהם לכלי הזה לא תורמת להנאתי. היו גם מקרים שבהם מצאתי "חייזרים" במיונז, שאני מאוד מקווה שנבעו מטעות במטבח. חבל שהמסעדה לא מאמצת לעצמה את שיטת השקיות הנהוגה במקומות רבים, שבהם נותנים כמה שקיות מיונז ארוזות של "היינץ" או משהו דומה, ומונעים בעיות סניטריות שכאלו.

אחרי שסיימתי עם ההמבורגר, הפניתי מבט לצלחת של זו שלימיני, בה עדיין היו כמה כנפיים שהמתינו לה. מכיוון שאני כזה אדם נחמד, הצעתי את "עזרתי", וקיבלתי כנף אחת. הכנפיים של אודאון מוגשות ברוטב מתקתק ומעט חריף שמיוחד להם, ולמרות שאני לא אוהב את כל ההתעסקות הזו בשביל כ"כ מעט בשר, אני חורג ממנהגי בשביל הכנפיים שלהם מדי פעם.

עוד דבר ראוי לציון היא תוספת הבטטה ותרד. אין מה להגיד חוץ מזה שהיא מצוינת. שינוי מרענן מהצ'יפס או הפירה שכדאי לקחת בכל מקום אחר, ועלי התרד מתאימים לבטטה במידה מפתיעה. כדאי מאוד לנסות. הולך טוב עם כל מנה.

אודאון – רח' הארבעה 10, תל-אביב.

עיצוב: מודרני-אפלולי-רומנטי.

תפריט: אמריקאי, בשרי בעיקרו, מגוון למדי.

אוכל: כמעט הכל טעים. טעם מיוחד, לא סתמי.

מחיר: ההמבורגרים יקרים בכ-15% לעומת מקומות כמו אגאדיר, אבל הסטייקים, למשל, הם במחיר סביר לעומת מסעדות דומות. בסה"כ לא זול, אבל בטח שלא יקר.

שירות: נעים, אדיב, ומהיר בד"כ, חוץ ממתי שביקשנו לקבל כמה מפיות נייר. גם חבל על הקטע עם המיונז.

חניה: חניון בתשלום צמוד למסעדה, בלילה אפשר למצוא באזור חניות פנויות אם מוכנים ללכת קצת.

שירותים: נקיים ומרווחים.

העם הטורקי תרם רבות לתרבות העולמית לאורך ההיסטוריה.
האימפריה העות'מאנית, עוד בימי הביניים, קישרה בין ארצות המזרח לאירופה והניחה את אבן הפינה למסחר הבינלאומי.
בתחילת המאה ה-20 הוכיח העם הטורקי כי דמוקרטיה מודרנית יכולה לשגשג גם בארץ מוסלמית.
הצטרפותה של טורקיה לברית נאטו הביאה תרומה אסטרטגית למערב במלחמתו עם הגוש הקומוניסטי.
אך, למרות כל זאת, אין כל עוררין על כך שתרומתו הגדולה ביותר של העם הטורקי לעולם היא השווארמה. "דונר" בשפת המקור.

בביקורי בטורקיה התרשמתי עמוקות מאיכות השווארמה. בכל פעם שאני אוכל את הגרסה הישראלית שלה (בשר הודו נוטף שומן כבש) אני מוצף בזיכרונות נעימים מאותה ארוחת בוקר במזרח טורקיה, בכפר יוסופלי, שכללה שווארמה שבושלה על תנור עץ, סובבה ידנית על ידי השווארמיסט המשופם ולבסוף הוגשה בתוך לחם עבה, עטוף בנייר עיתון שעליו תשבץ חצי עשוי.
אין מה לעשות. שם זה פשוט יותר טעים.

מסעדת "איסטנבול" הביאה סוף סוף לתל אביב משהו מה"דונר" הטורקי האותנטי. לאחר ביקור במקום לא תרצו עוד שווארמה ישראלית רגילה.

המסעדה מעוצבת בסגנון אוריינטלי. החלל הוא לא גדול וממלאים אותו מספר שולחנות עץ כהה.
התפריט הוא טורקי מקורי ומאוד מזכיר את תפריטי המסעדות באיסטנבול פרט למחירים, שהם 100% תל אביבים.
אני ממליץ לא להשקיע יותר מדי מחשבה וללכת על הדונר. הדונר עשוי מתערובת של בשר כבש ועגל ומוגש בכמויות נדיבות בפיתה, לאפה או צלחת.

לרעבים מומלץ גם לנסות את ה"לחמהג'ון" שהוא לחם מבושל עם בשר בתיבול טורקי אותנטי.
לדעתי כדאי להתרחק מקבב העוף אשר הזכיר לי במידת מסוימת את הקבב שהוגש בחדר האוכל הצבאי.

הבקלאווה, גם היא איכזבה ואין בה כל ייחוד.

מנה שווארמה בלאפה עולה 27 ש"ח, מחיר מעט יקר אבל סטנדרטי לתל אביב. אפשר לשבת על הבאר או לקחת to go.

איסטנבול – קרליבך 10, תל אביב.

עיצוב: אוריינטלי.

תפריט: טורקי אסלי.

אוכל: עולה בשתי דרגות על כל המתחרים.

מחיר: מעט יקר יחסית לשווארמה אבל שווה את התוספת.

שירות: סביר.

חניה: בשעות היום – בתשלום. בשעות הערב – ישנו מגוון חניונים פתוחים ברחוב סעדיה גאון.

שירותים: זו כנראה השווארמיה עם השירותים הנקיים ביותר בארץ.

אחד היתרונות בלהיות מובטל שגר עם ההורים הוא שמדי פעם מתחשק להורים לפנק אותך בארוחת צהריים במסעדה על חשבונם. כאשר ההורים הם גם חובבי אוכל איכותי, כמו במקרה שלי, הרי זה מבורך. לכן, כאשר אבי התקשר והודיע לי שהם הולכים למסעדת "ג'ויה" ברמת החייל, לא הססתי לשנייה.

מסעדת "ג'ויה" ברמת החייל היא סניף אחד מתוך שלושה של הרשת. יש סניף נוסף בהרצליה פיתוח שמזכיר מאוד את הסניף ברמת החייל בתפריט, עיצוב המקום וטיב האוכל, ויש סניף ברמת השרון שלא ניסיתי עדיין.

המסעדה מגישה אוכל בסגנון איטלקי איכותי. המקום משרה על הסועד אווירה מאוד נעימה; המקום מאוד "נקי" ומעוצב בצבעים בהירים, המלצריות נותנות שירות אדיב, וברקע מתנגנת מוזיקת ג'אז או סול בווליום שמאפשר ניהול שיחה קולחת, מה שעלול לגרור מצבים לא נעימים (אלון: "מוזר, אבל אני לא מכיר אף אחד שיש לו יום-הולדת בין ספטמבר לדצמבר." אבא:"אתה יודע שאמא נולדה בדצמבר…"). למעשה, הדבר היחיד שלא נעים בקשר למקום הוא הכסאות שעליהם יושבים.

בקשר לאוכל, המקום מגיש תפריט עסקי משתלם, כאשר האוכל טעים ביותר. דבר ראשון שמקבלים כאשר מתיישבים, לפני שהזמנתם אפילו שתייה, הוא לחם פוקצ'ה על חשבון הבית. הלחם מגיע עם רוטב עגבניות אלוהי, כך שלא נשאר כלום ממנו עד שהמלצרית באה לקחת מכם את ההזמנה. העסקית כוללת מנה ראשונה (אנטיפסטי, סלט או מרק), מנה עיקרית (בעיקר פסטות או פיצות) ושתייה קרה/חמה, וכל זאת במחיר של כ-40 ש"ח (ועל כן, "העסקית הכי משתלמת בעיר").

בפעם המדוברת הזמנתי מרק מינסטרונה שהיה טעים מאוד, ומנת פסטה בשם "חציר וקש" שלרוב מזלי לא הכילה לא חציר ולא קש, אלא רוטב שמנת עם חתיכות שינקן מעושן, פטריות ואפונה. המנה היתה מעולה. אבי הזמין מנה בשם "פפארדלה עוף" שהוא בעצם כמו ספגטי בולונז, רק עם עוף. מנה זאת גם הייתה משובחת ביותר. אמי, שתחייה, הזמינה לינגוויני פירות ים וירקות פריכים (שהתבררו כקישוא). גם כאן לא היו הפתעות.

לסיכום – מקום טעים, לא יקר, ונעים לישיבה (חוץ מהכסאות עצמם. כאמור, הם ממש לא נעימים לישיבה). שני אגודלים למעלה.

הברזל 4, רמת החייל, תל-אביב.

עיצוב: נקי ונעים.

תפריט: פסטות ופיצות.

אוכל: טעים ביותר. שווה גם לנסות את הפיצות.

מחיר: אין עסקית יותר שווה ממנה. גם בערב המקום לא יקר.

שירות: אדיב ומצויין.

חניה: בשעות היום – לחפש "כחול-לבן" או להכנס לאחד החניונים. בשעות הערב – אין בעיה.

שירותים: נקיים.

כשר: כשחזירים יעופו (לתוך הצלחת שלי בתקווה).

כבר מזמן שבתי קפה לא מגישים רק קפה. למעשה, בתור אחד שלא שותה קפה, אם אני מגיע לאחד כזה, אני מתאכזב קשות. "נונה" שברחוב אבן-גבירול הוא לא יוצא דופן – נוסף על משקאות חמים מגוונים, הוא מגיש גם מאפים, עוגות, שייקים, ואפילו אוכל "אמיתי".

הגעתי לנונה עם כמה ידידות מהאוניברסיטה. המקום נבחר הודות לנגישותו, בתחבורה ציבורית וגם ברכב פרטי, וגם כי הוא מתאים גם למי שרוצה רק לשתות, גם למי שרוצה נשנוש קטן, וגם למי שמגיע רעב. אני הגעתי רעב.

אחרי עיון באזור האוכל של התפריט (שהכיל סלטים שנראו משביעים, סנדביצ'ים, ועוד סוגי אוכל, כמו טוסטים ולזניה), החלטתי ללכת על סנדביץ' רוסטביף, עם מעט חרדל (כי אני אשכנזי מאוד). בחרתי שלא להזמין תוספת, כי לא הייתי מאוד רעב. הסנדביץ' הגיע לבד על הצלחת, מה שאמנם לא היה מפתיע, אבל עדיין קצת מוזר (אפילו בלי כמה פרוסות מלפפון או עגבניה? אפילו בשביל האסתטיקה הייתי מוסיף משהו…). למרות שהוא נראה מיותם, הוא היה טעים ומשביע. טעמתי מה"פטנט אגס כחול" של מי שישבה מולי, וזה היה נחמד, אם הייתי אוהב גבינת רוקפור. הסלט האישי שהגיע עם הלזניה שהזמינה אחרת מהחבורה היה, כמובן, 90% חסה ו-3 עגבניות שרי חצויות. חבל שזו ההגדרה לסלט בכל מקום. עלים זה אוכל של ארנבים (אפילו שאני זה שאכלתי את זה בסוף, אחרי שהיא לא רצתה).
מה שבאמת היה ראוי לציון הוא שייק האבטיח. אם עוד לא טעמתם אותו (ואתם אוהבים אבטיח), רוצו לשם מהר לפני שנגמר הקיץ, כי זה פשוט לשתות אבטיח בקשית. מרקם מצוין, טעם מצוין. גם זו שהזמינה את השייק הזה בעצתי התלהבה ממנו.

הנקודה השחורה היחידה היתה החשבון: כנראה עקב תקלה טכנית, או בלבול, חיכינו הרבה זמן עד שיפרטו לנו שטר של 100, ואחרי זה עוד הרבה זמן עד שקיבלנו בחזרה את העודף ואת ספחי האשראי לחתום עליהם. זה בא בתזמון גרוע במיוחד כשאחת מהחבורה מיהרה הביתה, לארוז לקראת נסיעה לחו"ל.

נונה (Nona) – אבן גבירול 44 (מול רח' נצח ישראל), תל-אביב
עיצוב: מקושקש-מודרני, חביב ונעים. לפעמים קצת מוזר לשבת בתוך חלון ראווה.

תפריט: מגוון במידה המתאימה לבית קפה קטן. לא הרגשתי שחסר משהו שחיפשתי.

אוכל: פשוט (אבל לא פשוט מדי), טעים, משביע.

שירות: נעים, מהיר (חוץ מהחשבון, אבל זה כנראה חד פעמי).

חניה: חניון השופטים קרוב (ביום), או לנסות את מזלכם באזור אבן-גבירול (בלילה).

שירותים: סבבה, רק מה הקטע עם זה ששירותי הגברים נעולים ושולחים אותנו לתא של הנשים?