טעם – ביקורת קצת אחרת

העם הטורקי תרם רבות לתרבות העולמית לאורך ההיסטוריה.
האימפריה העות'מאנית, עוד בימי הביניים, קישרה בין ארצות המזרח לאירופה והניחה את אבן הפינה למסחר הבינלאומי.
בתחילת המאה ה-20 הוכיח העם הטורקי כי דמוקרטיה מודרנית יכולה לשגשג גם בארץ מוסלמית.
הצטרפותה של טורקיה לברית נאטו הביאה תרומה אסטרטגית למערב במלחמתו עם הגוש הקומוניסטי.
אך, למרות כל זאת, אין כל עוררין על כך שתרומתו הגדולה ביותר של העם הטורקי לעולם היא השווארמה. "דונר" בשפת המקור.

בביקורי בטורקיה התרשמתי עמוקות מאיכות השווארמה. בכל פעם שאני אוכל את הגרסה הישראלית שלה (בשר הודו נוטף שומן כבש) אני מוצף בזיכרונות נעימים מאותה ארוחת בוקר במזרח טורקיה, בכפר יוסופלי, שכללה שווארמה שבושלה על תנור עץ, סובבה ידנית על ידי השווארמיסט המשופם ולבסוף הוגשה בתוך לחם עבה, עטוף בנייר עיתון שעליו תשבץ חצי עשוי.
אין מה לעשות. שם זה פשוט יותר טעים.

מסעדת "איסטנבול" הביאה סוף סוף לתל אביב משהו מה"דונר" הטורקי האותנטי. לאחר ביקור במקום לא תרצו עוד שווארמה ישראלית רגילה.

המסעדה מעוצבת בסגנון אוריינטלי. החלל הוא לא גדול וממלאים אותו מספר שולחנות עץ כהה.
התפריט הוא טורקי מקורי ומאוד מזכיר את תפריטי המסעדות באיסטנבול פרט למחירים, שהם 100% תל אביבים.
אני ממליץ לא להשקיע יותר מדי מחשבה וללכת על הדונר. הדונר עשוי מתערובת של בשר כבש ועגל ומוגש בכמויות נדיבות בפיתה, לאפה או צלחת.

לרעבים מומלץ גם לנסות את ה"לחמהג'ון" שהוא לחם מבושל עם בשר בתיבול טורקי אותנטי.
לדעתי כדאי להתרחק מקבב העוף אשר הזכיר לי במידת מסוימת את הקבב שהוגש בחדר האוכל הצבאי.

הבקלאווה, גם היא איכזבה ואין בה כל ייחוד.

מנה שווארמה בלאפה עולה 27 ש"ח, מחיר מעט יקר אבל סטנדרטי לתל אביב. אפשר לשבת על הבאר או לקחת to go.

איסטנבול – קרליבך 10, תל אביב.

עיצוב: אוריינטלי.

תפריט: טורקי אסלי.

אוכל: עולה בשתי דרגות על כל המתחרים.

מחיר: מעט יקר יחסית לשווארמה אבל שווה את התוספת.

שירות: סביר.

חניה: בשעות היום – בתשלום. בשעות הערב – ישנו מגוון חניונים פתוחים ברחוב סעדיה גאון.

שירותים: זו כנראה השווארמיה עם השירותים הנקיים ביותר בארץ.