Odeon – עשרים וארבע שעות של אוכל טעים
הערה: נכון לדצמבר 2006, אודיאון שינתה משמעותית את מבנה התפריט שלה ותמחורו. בביקור באודיאון תל-אביב התאכזבנו קשות מהשירות ומחוסר הגמישות. רוב הביקורת המובאת כאן אינה עדכנית עוד, לצערנו, אז – לתשומת ליבכם!
~~~~~~~
תמיד כשאנחנו רוצים לאכול ארוחה רצינית ולא מצליחים להחליט איפה, "אודאון" היא אחת מברירות המחדל הנפוצות. "אודאון" היא מסעדה המתמחה בעיקר בבשר, למרות שיש שם גם מבחר נאה של מאכלי ים (שאני, אישית, לא אוכל) וגם מנה עיקרית אחת של פסטה צמחונית (יש מבחר גדול יותר של מנות ראשונות צמחוניות, שכמה מהן נראות כתחליף לא רע למנה עיקרית). גם זה שהמסעדה פתוחה 24 שעות ביממה עוזר – בכל שעה אפשר ללכת ולאכול שם אוכל אמיתי, לא רק אוכל שמתאים ל"תקיעה" של 4 לפנות בוקר.
מכיוון שלא באנו רעבים במיוחד, לא הזמנו ארוחה "מלאה" של שלוש מנות, אלא משהו קטן יותר. אני הזמנתי המבורגר, ושותפיי לשולחן הזמינו אחד המבורגר, והשניה כנפיים. השלישי בדיאטה. :)לגבי ההמבורגרים כדאי לציין שבאודאון יש את מה שהם מכנים "יום חדש – המבורגר חדש", שזה אומר שלכל יום בשבוע יש המבורגר ש"מוצמד" אליו ואפשר להזמין רק ביום הזה. ההמבורגר של יום שלישי היה המבורגר עם חזה אווז, אבל המלצרית לא המליצה עליו, אז הלכתי על ההמבורגר הרגיל.
ראשונות הגיעו הכנפיים. מכיוון שלא אני הזמנתי אותן, התרחקתי מהן בשלב הזה. אחר כך הגיעו ההמבורגרים. ההמבורגר היה מצוין כהרגלו (ואפילו יותר מכך), אבל על הטעם האפיל המנהג המגונה של המסעדה להגיש מיונז במין צלוחית קטנה, שעוברת משולחן לשולחן. המיונז הגיע חמים, ומעט חמוץ. ביקשתי לקבל אחר וקיבלתי מיונז שהיה חמים, ולא חמוץ. מיונז שהוא לא קר זה די מגעיל, ובנוסף לזה, הידיעה שכל הלקוחות שהיו פה לפני דחפו את הסכין, המזלג, או הלשון שלהם לכלי הזה לא תורמת להנאתי. היו גם מקרים שבהם מצאתי "חייזרים" במיונז, שאני מאוד מקווה שנבעו מטעות במטבח. חבל שהמסעדה לא מאמצת לעצמה את שיטת השקיות הנהוגה במקומות רבים, שבהם נותנים כמה שקיות מיונז ארוזות של "היינץ" או משהו דומה, ומונעים בעיות סניטריות שכאלו.
אחרי שסיימתי עם ההמבורגר, הפניתי מבט לצלחת של זו שלימיני, בה עדיין היו כמה כנפיים שהמתינו לה. מכיוון שאני כזה אדם נחמד, הצעתי את "עזרתי", וקיבלתי כנף אחת. הכנפיים של אודאון מוגשות ברוטב מתקתק ומעט חריף שמיוחד להם, ולמרות שאני לא אוהב את כל ההתעסקות הזו בשביל כ"כ מעט בשר, אני חורג ממנהגי בשביל הכנפיים שלהם מדי פעם.
עוד דבר ראוי לציון היא תוספת הבטטה ותרד. אין מה להגיד חוץ מזה שהיא מצוינת. שינוי מרענן מהצ'יפס או הפירה שכדאי לקחת בכל מקום אחר, ועלי התרד מתאימים לבטטה במידה מפתיעה. כדאי מאוד לנסות. הולך טוב עם כל מנה.
אודאון – רח' הארבעה 10, תל-אביב.
עיצוב: מודרני-אפלולי-רומנטי.
תפריט: אמריקאי, בשרי בעיקרו, מגוון למדי.
אוכל: כמעט הכל טעים. טעם מיוחד, לא סתמי.
מחיר: ההמבורגרים יקרים בכ-15% לעומת מקומות כמו אגאדיר, אבל הסטייקים, למשל, הם במחיר סביר לעומת מסעדות דומות. בסה"כ לא זול, אבל בטח שלא יקר.
שירות: נעים, אדיב, ומהיר בד"כ, חוץ ממתי שביקשנו לקבל כמה מפיות נייר. גם חבל על הקטע עם המיונז.
חניה: חניון בתשלום צמוד למסעדה, בלילה אפשר למצוא באזור חניות פנויות אם מוכנים ללכת קצת.
שירותים: נקיים ומרווחים.
איסטנבול – אל תאמר "שווארמה", אמור "דונר".
העם הטורקי תרם רבות לתרבות העולמית לאורך ההיסטוריה.
האימפריה העות'מאנית, עוד בימי הביניים, קישרה בין ארצות המזרח לאירופה והניחה את אבן הפינה למסחר הבינלאומי.
בתחילת המאה ה-20 הוכיח העם הטורקי כי דמוקרטיה מודרנית יכולה לשגשג גם בארץ מוסלמית.
הצטרפותה של טורקיה לברית נאטו הביאה תרומה אסטרטגית למערב במלחמתו עם הגוש הקומוניסטי.
אך, למרות כל זאת, אין כל עוררין על כך שתרומתו הגדולה ביותר של העם הטורקי לעולם היא השווארמה. "דונר" בשפת המקור.
בביקורי בטורקיה התרשמתי עמוקות מאיכות השווארמה. בכל פעם שאני אוכל את הגרסה הישראלית שלה (בשר הודו נוטף שומן כבש) אני מוצף בזיכרונות נעימים מאותה ארוחת בוקר במזרח טורקיה, בכפר יוסופלי, שכללה שווארמה שבושלה על תנור עץ, סובבה ידנית על ידי השווארמיסט המשופם ולבסוף הוגשה בתוך לחם עבה, עטוף בנייר עיתון שעליו תשבץ חצי עשוי.
אין מה לעשות. שם זה פשוט יותר טעים.
מסעדת "איסטנבול" הביאה סוף סוף לתל אביב משהו מה"דונר" הטורקי האותנטי. לאחר ביקור במקום לא תרצו עוד שווארמה ישראלית רגילה.
המסעדה מעוצבת בסגנון אוריינטלי. החלל הוא לא גדול וממלאים אותו מספר שולחנות עץ כהה.
התפריט הוא טורקי מקורי ומאוד מזכיר את תפריטי המסעדות באיסטנבול פרט למחירים, שהם 100% תל אביבים.
אני ממליץ לא להשקיע יותר מדי מחשבה וללכת על הדונר. הדונר עשוי מתערובת של בשר כבש ועגל ומוגש בכמויות נדיבות בפיתה, לאפה או צלחת.
לרעבים מומלץ גם לנסות את ה"לחמהג'ון" שהוא לחם מבושל עם בשר בתיבול טורקי אותנטי.
לדעתי כדאי להתרחק מקבב העוף אשר הזכיר לי במידת מסוימת את הקבב שהוגש בחדר האוכל הצבאי.
הבקלאווה, גם היא איכזבה ואין בה כל ייחוד.
מנה שווארמה בלאפה עולה 27 ש"ח, מחיר מעט יקר אבל סטנדרטי לתל אביב. אפשר לשבת על הבאר או לקחת to go.
איסטנבול – קרליבך 10, תל אביב.
עיצוב: אוריינטלי.
תפריט: טורקי אסלי.
אוכל: עולה בשתי דרגות על כל המתחרים.
מחיר: מעט יקר יחסית לשווארמה אבל שווה את התוספת.
שירות: סביר.
חניה: בשעות היום – בתשלום. בשעות הערב – ישנו מגוון חניונים פתוחים ברחוב סעדיה גאון.
שירותים: זו כנראה השווארמיה עם השירותים הנקיים ביותר בארץ.
ג'ויה – פגוש את ההורים
אחד היתרונות בלהיות מובטל שגר עם ההורים הוא שמדי פעם מתחשק להורים לפנק אותך בארוחת צהריים במסעדה על חשבונם. כאשר ההורים הם גם חובבי אוכל איכותי, כמו במקרה שלי, הרי זה מבורך. לכן, כאשר אבי התקשר והודיע לי שהם הולכים למסעדת "ג'ויה" ברמת החייל, לא הססתי לשנייה.
מסעדת "ג'ויה" ברמת החייל היא סניף אחד מתוך שלושה של הרשת. יש סניף נוסף בהרצליה פיתוח שמזכיר מאוד את הסניף ברמת החייל בתפריט, עיצוב המקום וטיב האוכל, ויש סניף ברמת השרון שלא ניסיתי עדיין.
המסעדה מגישה אוכל בסגנון איטלקי איכותי. המקום משרה על הסועד אווירה מאוד נעימה; המקום מאוד "נקי" ומעוצב בצבעים בהירים, המלצריות נותנות שירות אדיב, וברקע מתנגנת מוזיקת ג'אז או סול בווליום שמאפשר ניהול שיחה קולחת, מה שעלול לגרור מצבים לא נעימים (אלון: "מוזר, אבל אני לא מכיר אף אחד שיש לו יום-הולדת בין ספטמבר לדצמבר." אבא:"אתה יודע שאמא נולדה בדצמבר…"). למעשה, הדבר היחיד שלא נעים בקשר למקום הוא הכסאות שעליהם יושבים.
בקשר לאוכל, המקום מגיש תפריט עסקי משתלם, כאשר האוכל טעים ביותר. דבר ראשון שמקבלים כאשר מתיישבים, לפני שהזמנתם אפילו שתייה, הוא לחם פוקצ'ה על חשבון הבית. הלחם מגיע עם רוטב עגבניות אלוהי, כך שלא נשאר כלום ממנו עד שהמלצרית באה לקחת מכם את ההזמנה. העסקית כוללת מנה ראשונה (אנטיפסטי, סלט או מרק), מנה עיקרית (בעיקר פסטות או פיצות) ושתייה קרה/חמה, וכל זאת במחיר של כ-40 ש"ח (ועל כן, "העסקית הכי משתלמת בעיר").
בפעם המדוברת הזמנתי מרק מינסטרונה שהיה טעים מאוד, ומנת פסטה בשם "חציר וקש" שלרוב מזלי לא הכילה לא חציר ולא קש, אלא רוטב שמנת עם חתיכות שינקן מעושן, פטריות ואפונה. המנה היתה מעולה. אבי הזמין מנה בשם "פפארדלה עוף" שהוא בעצם כמו ספגטי בולונז, רק עם עוף. מנה זאת גם הייתה משובחת ביותר. אמי, שתחייה, הזמינה לינגוויני פירות ים וירקות פריכים (שהתבררו כקישוא). גם כאן לא היו הפתעות.
לסיכום – מקום טעים, לא יקר, ונעים לישיבה (חוץ מהכסאות עצמם. כאמור, הם ממש לא נעימים לישיבה). שני אגודלים למעלה.
הברזל 4, רמת החייל, תל-אביב.
עיצוב: נקי ונעים.
תפריט: פסטות ופיצות.
אוכל: טעים ביותר. שווה גם לנסות את הפיצות.
מחיר: אין עסקית יותר שווה ממנה. גם בערב המקום לא יקר.
שירות: אדיב ומצויין.
חניה: בשעות היום – לחפש "כחול-לבן" או להכנס לאחד החניונים. בשעות הערב – אין בעיה.
שירותים: נקיים.
כשר: כשחזירים יעופו (לתוך הצלחת שלי בתקווה).
נונה – סטריאוטיפ בית הקפה של 2006 (וזה טוב)
כבר מזמן שבתי קפה לא מגישים רק קפה. למעשה, בתור אחד שלא שותה קפה, אם אני מגיע לאחד כזה, אני מתאכזב קשות. "נונה" שברחוב אבן-גבירול הוא לא יוצא דופן – נוסף על משקאות חמים מגוונים, הוא מגיש גם מאפים, עוגות, שייקים, ואפילו אוכל "אמיתי".
הגעתי לנונה עם כמה ידידות מהאוניברסיטה. המקום נבחר הודות לנגישותו, בתחבורה ציבורית וגם ברכב פרטי, וגם כי הוא מתאים גם למי שרוצה רק לשתות, גם למי שרוצה נשנוש קטן, וגם למי שמגיע רעב. אני הגעתי רעב.
אחרי עיון באזור האוכל של התפריט (שהכיל סלטים שנראו משביעים, סנדביצ'ים, ועוד סוגי אוכל, כמו טוסטים ולזניה), החלטתי ללכת על סנדביץ' רוסטביף, עם מעט חרדל (כי אני אשכנזי מאוד). בחרתי שלא להזמין תוספת, כי לא הייתי מאוד רעב. הסנדביץ' הגיע לבד על הצלחת, מה שאמנם לא היה מפתיע, אבל עדיין קצת מוזר (אפילו בלי כמה פרוסות מלפפון או עגבניה? אפילו בשביל האסתטיקה הייתי מוסיף משהו…). למרות שהוא נראה מיותם, הוא היה טעים ומשביע. טעמתי מה"פטנט אגס כחול" של מי שישבה מולי, וזה היה נחמד, אם הייתי אוהב גבינת רוקפור. הסלט האישי שהגיע עם הלזניה שהזמינה אחרת מהחבורה היה, כמובן, 90% חסה ו-3 עגבניות שרי חצויות. חבל שזו ההגדרה לסלט בכל מקום. עלים זה אוכל של ארנבים (אפילו שאני זה שאכלתי את זה בסוף, אחרי שהיא לא רצתה).
מה שבאמת היה ראוי לציון הוא שייק האבטיח. אם עוד לא טעמתם אותו (ואתם אוהבים אבטיח), רוצו לשם מהר לפני שנגמר הקיץ, כי זה פשוט לשתות אבטיח בקשית. מרקם מצוין, טעם מצוין. גם זו שהזמינה את השייק הזה בעצתי התלהבה ממנו.
הנקודה השחורה היחידה היתה החשבון: כנראה עקב תקלה טכנית, או בלבול, חיכינו הרבה זמן עד שיפרטו לנו שטר של 100, ואחרי זה עוד הרבה זמן עד שקיבלנו בחזרה את העודף ואת ספחי האשראי לחתום עליהם. זה בא בתזמון גרוע במיוחד כשאחת מהחבורה מיהרה הביתה, לארוז לקראת נסיעה לחו"ל.
נונה (Nona) – אבן גבירול 44 (מול רח' נצח ישראל), תל-אביב
עיצוב: מקושקש-מודרני, חביב ונעים. לפעמים קצת מוזר לשבת בתוך חלון ראווה.
תפריט: מגוון במידה המתאימה לבית קפה קטן. לא הרגשתי שחסר משהו שחיפשתי.
אוכל: פשוט (אבל לא פשוט מדי), טעים, משביע.
שירות: נעים, מהיר (חוץ מהחשבון, אבל זה כנראה חד פעמי).
חניה: חניון השופטים קרוב (ביום), או לנסות את מזלכם באזור אבן-גבירול (בלילה).
שירותים: סבבה, רק מה הקטע עם זה ששירותי הגברים נעולים ושולחים אותנו לתא של הנשים?
אייסברג – פסגת הגלידה
עד שלהי שנות התשעים מצב הגלידה בארץ היה בכי רע. יצרן הגלידה העיקרי היה שטראוס, גלידה הייתה נרכשת בקרטונים ומגוון הטעמים שהוצעו היה בעיקר שוקו וניל או פונטש בננה אשר הקשר בין שמם לטעמם האמיתי היה מקרי בהחלט.
ההתקדמות החלה בחדירת ה"פרוזן יוגורט" אשר הגבירה באופן ניכר את צריכת הגלידה בארץ, ובכך העלתה את רמת הדרישות. כמו כן, חדירת מותגים כ"בן אנד ג'ריס" או "האגן דאז" העלתה באופן ניכר את הרף.
כיום בכל פינת רחוב ניתן למצוא גלידריות איכותיות בהשראה איטלקית, וניתן בהחלט לקבוע כי תל אביב הפכה למעצמה של גלידות איכותיות.
מבין הגלידריות המצוינות בולטת במיוחד אייסברג.
אייס ברג יושבת לה ברחוב בין יהודה סמוך לסניפים של רשת "אלדו" ו"גלידת באר שבע". היא הפכה לאחד ממקומות המפגש הקבועים שלי ושל חבריי, גם בגלל איכות הגלידה וגם מכיוון שפשוט נעים לשבת שם.
המקום הוא מעין בית קפה המציע בעיקר קינוחים. בסיס רוב הקינוחים הוא הגלידה שהמקום מציע. בתפריט הקיץ ניתן למצוא עוגות פירות בתוספת גלידה, ובתפריט החורף ניתן למצוא בין השאר מרק שוקולד סמיך.
למרות זאת, המלצתי היא לדלג על התפריט ולפנות היישר לגולת הכותרת של המקום, שהיא הגלידה עצמה. ניתן להזמין מנות בגדלים משתנים. מנה רגילה עולה 18 ש"ח ומנה גדולה עולה 22 ש"ח. לתוך המנות האלו ניתן "לדחוס" כמה טעמים שרוצים. (רעיון מקורי וייחודי לאייסברג).
פנים הגלידרייה (הממוזג) מעוצב בתאורה חזקה ועל הקירות ניתן לראות תמונות נוף ארקטי.
אם מזג האוויר מאפשר מומלץ לשבת בחוץ על כיסאות הקש ושולחנות הפלסטיק העגולים.
מאחר שאני רגיש למוצרי חלב, אני מוגבל אך ורק לטעמי הסורבה ולכן אפרט בעיקר עליהם. אם כי, על פי תגובות חבריי, טעמי השמנת לא נופלים מהם.
לא מצאתי בשום מקום בארץ סורבה איכותי כמו באייסברג. המרקם מושלם והטעמים מקוריים ומגוונים.
אציין במיוחד את סורבה הפסיפלורה המעולה. טעמו חמצמץ ומיוחד מאוד.
עוד טעמים מומלצים:
משמש אמרטו ושקדים.
ליצ'י פקאן.
תפוזים ורימונים.
אנצל הזדמנות זאת ואצרף קריאה להחזרתו המיידית של סורבה האגסים ביין אשר, משום מה, נעלם השנה מן המקרר.
יש לציין שהמקום עמוס מאוד בקיץ, בעיקר בשעות הערב ובסופי שבוע. היו מקרים בהם לא הצלחנו למצוא מקום ישיבה ונאלצנו ללכת לסניף "אלדו" הסמוך.
אייסברג- בן יהודה 108, תל אביב.
עיצוב: בהיר ופשוט.
תפריט: מגוון רחב ומעניין של קינוחים. אבל מומלץ לדלג ולקפוץ לעיקר- הגלידה.
גלידה: עולה על כל המתחרים.
שירות: אדיב וטוב. אם כי רצוי היה לתגבר את צוות המלצרים בעונת השיא כי התור יכול להתארך מאוד.
חניה: בשעות הערב ובסופי שבוע נסו את מזלכם על רחוב בן יהודה. אחרת תיאלצו לחנות באחד החניונים הסמוכים בתשלום.
שירותים: סבירים.
Little Prague – גדול ובזול
אמש גילינו פינה צ'כית חמודה באמצע רחוב אלנבי – הפאב "פראג הקטנה". האמת שרק רצינו לשתות משהו, אבל איכשהו יצא שכולם הזמינו בסוף הרבה מאד אוכל. הדבר המפתיע היה שחרף העובדה שהחבר'ה איתם הייתי מתגאים לא פעם ביכולתם המרשימה לאכול כמעט קילו אנטריקוט בלי לעפעף – רובם לא הצליחו לגמור את מה שהגישו להם בצלחת. האם זה בגלל שאוכל צ'כי הוא שמן וכבד מטבעו, או שמא הביאו לנו כמויות עצומות של מזון? במקרה הזה, שתי התשובות נכונות.
למען הגילוי הנאות אני חייבת להודות שבאופן אישי הזמנתי רק בלאדי מרי, אבל טעמתי מהמנות של כולם. חבר אחד הזמין ממרח צ'כי מגבינות קשות עם פרוסות נקניק ובשר לבן עשיר. זה היה ממרח לבן עם טעם של גבינה שטובעת בים של מיונז, אבל אין ספק שזה היה מאד טעים. חבר אחר הזמין גולש הונגרי; הוא היה בטוח שיקבל מרק, אבל בסוף זכה לאכול בקר עם לחם. הבקר היה רק "בסדר" בעיני, אבל אני לא מתה על בקר. חבר שלישי הזמין שניצל ענק מצופה בגבינה, שהגיע עם המון ירקות מסביב. חיסלתי את השאריות שהוא לא הצליח לגמור, ומאד נהניתי.
באופן לא מפתיע, לאף אחד מאיתנו לא היה מקום לקינוח. קצת חבל, כי קינוח הפודינג שלהם נשמע מיוחד ומסקרן.
גודלן העצום של המנות הוא בהחלט אלמנט חיובי, וכך גם העובדה שהן ממש לא יקרות – בטח שלא יחסית לתמורה הענקית – אבל אין ספק שהדבר שהכי אהבתי בפאב הזה היתה האווירה הטובה שהוא השרה. הוא לא היה צפוף מדי, התקרה היתה מעוטרת במעין "כוכבים" נחמדים, העיצוב ניסה להעניק אווירה צ'כית אותנטית, והכי חשוב שהמוסיקה היתה פשוט מצויינת, ולא חזקה מדי – שזה פלוס עצום כשמדובר בפאב. כשאני הולכת לפאב ונאלצת לקרוע את הגרון רק כדי שמי שיושב ממש לידי יוכל לשמוע אותי – זה מינוס רציני; ובפאב הזה, לא רק שיכולתי לדבר באופן נורמלי – גם מאד נהניתי מהמוסיקה.
לסיכום – אם אתם רעבים, חושקים במשקה אלכוהולי ורוצים להעביר ערב נעים ובזול – זה בהחלט המקום. הדבר היחיד שביאס אותי היה שהם לא מוכרים שם ויינשטפן.
פראג הקטנה – אלנבי 56, תל-אביב.
עיצוב: גוונים חמים, הרגשה ביתית.
מוסיקה: מצויינת, כיפית ולא רועמת מדי.
תפריט: מאכלים צ'כיים.
אוכל: לא בריא בעליל, אך טעים, והמנות עצומות בגודלן.
שירות: אדיב וטוב.
חניה: כנראה שתיאלצו לחנות בחניון.
שירותים: סביר מינוס.
Toto – פנזנלה לעורכי דין
"איך שאני שונא מקומות שבהם כותבים בתפריט מילים כמו 'פנזנלה', שאף אחד לא מבין", אמר לי הידיד שהלכתי איתו לאכול צהריים ב"טוטו" אחרי שסיימתי את יום העבודה שלי בבית המשפט.
בגדול, אפשר לומר שזאת הגדרה שאני מסכימה איתה. כשאני במסעדה שבה אני לא מבינה חצי מהמילים בתפריט, אני מתחילה לפקפק אם היא באמת בשבילי, ובד בבד לתהות באיזו יד צריך להחזיק את המזלג. אבל טוטו דווקא לא עוברת את סף הטעם הרע של הפלצנות: השירות אדיב, המחירים סבירים בהחלט לסוג כזה של אוכל, ואפילו לא ממש עשו לנו פרצוף כשהגענו בעיצומה של שעה עמוסה מבלי להזמין מקומות מראש. רק אמרו לנו בנימוס שהמקומות הפנויים היחידים הם על הבר – מקומות שהיו, יש לציין, דווקא מאד נוחים.
הגענו לשם בשעה של העסקית. למנות פתיחה הזמנו סלט קלמארי קר על מצע חצילים ים תיכוני, ומרק עדשים שחורות עם ברוסקטה, איולי וקופה (לעזאזל, שוב מילים שאין לי מושג מה משמעותן). שתי המנות היו טעימות. ביחד עם מרק העדשים הגיעה פרוסת טוסט קטנה ועליה גבעה שלמה של חמאה. לקחנו כמה ביסים, אבל שנינו גם יחד לא הצלחנו להערות לתוך גופנו את כל השומן הטהור הזה.
אתה יודע שהגעת למקום טוב באמת כשמגישים לך כך סתם, בלי קשר לכלום, לחם וצלוחית זיתים – בעיקר כשהלחם הזה הוא איכותי וטעים להפליא, ומגיע מלווה בחמאה מיוחדת. גם הזיתים היו אלוהיים. לא רציתי לעשות את הטעות שעושים תמיד במסעדות מזרחיות ולהתמלא על המתאבנים והמנות הראשונות לפני שהמנות העיקריות מגיעות – אבל בגלל שהכל היה כל-כך טעים, שנינו לא יכולנו להתאפק וחיסלנו את כל מה שהונח בפנינו.
למנות עיקריות הזמנו ניוקי עם ערמונים קלויים, חמאה, מרווה ושמן כמהין, ומנה מיוחדת שלא הופיעה בתפריט – ריזוטו פירות ים. שתי המנות היו טעימות מאד, למרות ששוב – כמו בטוסט הקטן במנה הראשונה – הרגשתי שהן נוטפות הרבה יותר מדי כולסטרול ושומן. קצת חבל בעיני שבמקום כל-כך יוקרתי לא שמים קצת יותר דגש על הבריאות ומוכיחים שראוי ואפשר להכין אוכל שהוא גם טעים וגם לא סותם את הוורידים.
קינוח לא אכלנו כי היינו מפוצצים מדי, אבל הזמנתי קפה הפוך, והוא היה אחד מההפוכים הטעימים ביותר ששתיתי בחיי. מעולה, קרמי ומחליק בגרון.
כולל טיפ והכל, יצא לנו חשבון של בערך 150 ש"ח.
לסיכום – מקום טוב לארוחות צהריים עסקיות מידי פעם, ועושה רושם שגם שווה לבוא לשם בערב, כי האווירה בהחלט רומנטית. בשעות היום צפו לראות שם המון משפטנים שותים יין אדום, לאור המיקום של המסעדה באזור התל-אביב שכולל את בתי המשפט, הפרקליטות, הסנגוריה ומגוון משרדי עורכי דין.
טוטו – ברקוביץ' 4, תל-אביב.
עיצוב: אלגנטי ומוקפד.
תפריט: מגוון ויצירתי.
אוכל: טעים, אך לא הכי בריא.
מחיר: סביר בהחלט, יחסית ליוקרה שהמסעדה משדרת.
שירות: אדיב ומצויין.
חניה: בשעות היום – אין סיכוי למצוא, חייבים לחנות בחניון. בשעות הערב – הסיכוי רב יותר, אך עדיין לא בשמיים. רצוי לקחת בחשבון שתיאלצו לשלם על חניון.
שירותים: נקיים.
Mina Tomei – הכל אדום
לפני כמה שבועות נפתחה בלונדון מיניסטור מסעדה אסיאתית חדשה בשם "מינה טומיי" (לטענתם, פירוש השם הוא "הכל שקוף"). המסעדה, שמתאפיינת באור אדום שבוהק ממנה, משכה את תשומת ליבנו, וכן, גם התור העצום שהקיף אותה כמעט בכל שעות הערב עזר.
התפריט לא מגוון במיוחד, אך גם לא מצומצם מדי – בערך בסטנדרט של מסעדות אסיאתיות בישראל. יש גם כמה מנות ידידותיות לצמחונים. מכיוון שאני לא סובל מנכות קולינרית שכזו, ומכיוון שהרגשתי פרוע (ומעט פזרן) הערב, הזמנתי "פקין דאק" – מין שווארמה ברווז, שמגיעה עם "פנקייקים" דקיקים, רצועות מלפפון ורוטב שזיפים. השירות היה מהיר ויעיל, לא הרגשנו שאנחנו מחכים יותר מדי. יתכן שזה היה הודות לכמות המזערית של הסועדים, כנראה בגלל ערב החג (אולי הערב היחיד שבו אין תור עצום).
הגיע האוכל, וניגשנו למשימה. במילה אחת – מדהים. בשתי מילים – קטן מדי. המנה מוגשת על צלחת כסופה, כשכל מרכיב נמצא בפינה אחרת שלה (ואני יודע שלצלחת עגולה אין פינות, תתמודדו) והסועד מרכיב בעצמו "לאפה ברווז" קטנה. לכאורה רעיון דבילי, אבל אני חייב לציין שהוא עובד מצוין. הבעיה היחידה היא הגודל – למזלי לא הגעתי רעב במיוחד, וגם ידעתי מראש שמדובר במנה קטנה, אבל במצב אחר האכזבה היתה יכולה להיות גדולה. מדובר בסדר-גודל של מנה ראשונה, לא מנה עיקרית, ובטח לא כזו שעולה 65 ₪.
הלקח העיקרי: מישהו חייב להרים את הכפפה ולמכור שווארמה ברווז. זה יהיה גדול.
מינה טומיי – לונדון מיניסטור, אבן גבירול פינת שאול המלך (ליד בית ציוני אמריקה).
עיצוב: נקי, חלק ואדום.
מוזיקה: אלקטרוני-פופ, בלתי מורגשת (כמו שצריך!).
תפריט: מגוון מבחינת כיסוי גאוגרפי של יבשת אסיה, אבל לא יוצא דופן בכמות המנות.
אוכל: טעים. אף אחד מהחבורה לא התלונן – להיפך.
מחיר: יקר-בינוני. פרט למנה המוגזמת שאני הזמנתי, המנות האחרות היו במחירים סבירים יותר, אבל גם לא זולים. במיוחד אציין את השתיה, שעולה כ-20% יותר, ואף מעבר לזה, ממקומות אחרים באזור.
שירות: אין תלונות. זריז למדי, אנשים נחמדים.
חניה: בשעות היום, בתשלום בחניון השופטים. בלילה, נסו את מזלכם שם באזור, ייתכן שתמצאו חניון שפתוח חופשי.
שירותים: מרווחים, נקיים, אבל מוסתרים מאחורי דלת לא מסומנת, בסוף מסדרון. קצת מוזר.
Zinc – בינוניות זה שם המשחק
מאז שרכשתי מנוי לסינמטק, נוצר צורך בהכרה מלאה של כל המסעדות ובתי הקפה באזור. הרי שאין כמו אומצה אימתנית לאחר צפייה מייגעת ב"צ'יק פליק" מיני רבים המוקרנים בסינמטק למען השבת הגבריות האובדת, ואין כמו חומוס טוב לאחר צפייה במגוון הסרטים הצרפתיים למען החזרת רגלינו לקרקע המזרח התיכון.
אחת ממגוון המסעדות שמציע האזור היא מסעדת "זינק" ("אבץ" בתרגום חופשי). עוד לא ברור למערכת מה גרם לבעליה לבחור בשם כה מטאלי. אבל, כמו שאומר הפתגם: "אין מסתכלים על האבץ, אלא על מה שיש בו".
העיצוב של המקום די סטנדרטי. כיסאות עץ כהים ותאורה עמומה מעטרים את החלל הלא גדול של המסעדה. ברקע בוקעת מוזיקת פופ משופעת בלהיטי גלגל"צ. הייחוד במסעדה הוא בתפריט המגוון ובמחירים הזולים.
ב-25 ₪ תוכלו להזמין אורז עם נתחוני עוף בשמן זית ועשבי תיבול, או אטריות אורז עם ירקות ובוטנים ברוטב תאילנדי.
ב- 30 ₪ אפשר להזמין סלט חזה עוף חם או פסטה במגוון רטבים, ואם תרקיעו במחיר לכדי 35 ₪ תוכלו להזמין המבורגר 250 גרם עם תוספת, או קלמרי פריך בתוספת רוטב פיקנטי.
כוס יין תימכר ב-15 ₪ ו-330 מ"ל טובורג מהחבית ב-10 ₪.נשאלת השאלה: מה הקאץ'? איך הצליחה המסעדה להציע מחירים כה נמוכים תמורת מנות אשר במסעדות אחרות היינו נאלצים לשלם עבורן הרבה יותר?
ובכן, אין פה שום תרמית או הטעיה. באמצעות שמירה על תפריט פשוט אך מגוון, על טהרת מוצרי היסוד הנפוצים והסטנדרטים הצליחה המסעדה לייצר תפריט מגוון אך פשוט. נרחב, אך חף מכל יצירתיות, ואכן, מי שמחפש חווית קולינארית או ייחודיות כלשהי לא ימצא אותן בזינק. לעומתו, מי שמחפש מנה סטנדרטית במחיר זול ובאווירה סבירה יגיע כאן אל סיפוקו.בביקורי הזמנתי שניצל עגל בתוספת אורז ורוטב פלפל. השניצל היה גדול וסביר אך רוטב הפלפל והשמנת היה תפל וניסה לחפות על כך בחריפות יתר. הטיוח לא עבד על מאותגר אשכנזית שכמותי ולכן נאלצתי להחליפו לרוטב עגבניות אשר לא היה אלא רסק עגבניות סטנדרטי שככל הנראה נרכש בסניף ה-AMPM הסמוך.
האורז הלבן היה רגיל לחלוטין וחף מכל רוטב או תיבול.
לדעתי, מעט יצירתיות הייתה יכולה להפוך את המנה הזו לטובה הרבה יותר. מוצרי הבסיס טובים, אך אילו מעט יצירתיות הייתה מושקעת ברטבים או בתוספת, אפשר היה להרקיע שחקים. כמובן זה היה מצריך את שירותיו של שף אמיתי למסעדה ובכך מייקר עלויות וסותר את המהות האמיתית של המקום.
לסיכום, זינק היא מסעדה עממית בתחפושת. היא נועדה לאלו בהם התחפושת מצליחה לשטות, ועל פי מידת הצלחת המסעדה לא חסרים כאלה.
Zinc – קרליבך 29, תל אביב.
עיצוב: מושקע.
מוזיקה: סגנון גלגל"צ.
תפריט: מגוון אך חסר יצירתיות.
אוכל: בינוני.
שירות: סביר בהחלט.
חניה: מגוון חניונים ברחוב סעדיה גאון הסמוך. בשעות הלילה החניה בהם חינם.
למה הבלוג קיים?
הדבר הראשון שמישהו חושב כשהוא מגיע לבלוג ביקורת על מקומות-אוכל (אין מילה טובה יותר…) הוא כנראה "למה?". כבר יש מבקרי מסעדות/בארים בעיתונים, יש ביקורות גולשים באתרי המסעדות הגדולים, ובכלל, את מי זה מעניין?
אז קודם כל: אותנו. כשאנחנו באים למקום חדש, היינו רוצים לדעת למה לצפות. מה המנה המומלצת? מאיזו מנה כדאי להימנע? איפה יש חניה חינם באזור? אולי בכלל לא שווה לבוא? לצערי, ביקורות הגולשים העילגות לא מספקות את הסחורה, ולך תמצא ביקורת על המקום שבא לך ללכת אליו היום מהעיתון של לפני 4 חודשים (ויהיה כתוב שם על חניה? לא נראה לי).
בבלוג הזה יהיו ביקורות על הדברים שבאמת רלוונטיים, על מקומות מכל הסוגים שמטרתם העיקרית היא הגשת אוכל ו/או שתיה, ובצורה שתאפשר לחפש בקלות את המקום שאתם רוצים לבקר בו.
בתאבון!
לירון.