טעם – ביקורת קצת אחרת

למרבה האירוניה, עבור רובנו, מקום שמתכנה "סטקייה" הוא המקום האחרון שנאכל בו סטייק, כמו שאיתמר אומר. המונח הזה נתפס חזק ע"י מה שהאקסית שלי כינתה "סטקיות של תחנת דלק", בסלידה רבה – מסעדות עם קהל שבוי של אנשים שנוסעים בדרכים, שלא צריכות לדאוג לעניינים כמו טעם ואיכות שירות.

סטקיית הכפר היא לא אחד מהמקומות האלו.

סטקיית הכפר היא מוסד וותיק בכפר-סבא (אל תשאלו אותי כמה וותיק – לפחות 20 שנה, בטח יותר), מסעדה שאני מכיר מאז שהייתי קטן. כיאה למסעדה מזרחית, אפשר למצוא בה שיפודים, סטייקים, חומוס, סלטים (אמיתיים – לא 97% חסה) וכו', אבל שלא כמו במסעדות מזרחיות ממוצעות באיזשהו חור, האוכל מצוין ברובו (הייתי שם מעל מאה פעמים, נרשמו מעט מאוד אכזבות), גם דברים שקל להרוס, כמו סטייקים או חומוס.

הבעיה היחידה היא המחיר – עוד אלמנט שמבדיל את סטקיית הכפר מ"סטקייה". המחיר שם כיום, לארוחה מלאה, הוא כ-100 ש"ח לסועד, תלוי כמובן במנה העיקרית, בתוספות וכו'. המחיר הזה הוא כמעט פי 2 ממה שהיינו מצפים ממסעדה מזרחית, אפילו אחת טובה מאוד. מצד שני, לא תצאו משם רעבים.

מומלץ לנסות: שישליק כבש, מג'דרה, חומוס עם צנובר(ים), ולקינוח, קרם בוואריה. צריך גם לציין שאת הפיתות הם אופים במקום, כך שהן תמיד טריות ורכות.

סטקיית הכפר – וייצמן 6, כפר-סבא

עיצוב: פשוט ונחמד.

תפריט: מסעדה מזרחית. לא תמצאו שם פסטה, ולא תמצאו שם סלט עלי בייבי, או טוסט. כן תמצאו בשרים על האש, ממולאים, בתנור, מרקים, דגים, וסלטים מעולים.

אוכל: טעים. לא שמנוני כמו בהרבה מסעדות מזרחיות.

מחיר: נקודה כואבת, כמו שהזכרתי למעלה.

שירות: מצוין, במיטב המסורת של מסעדות מזרחיות. מהיר ואדיב.

חניה: ליד המסעדה או בהמשך הרחוב. אין ממש בעיה.

כמו שהכותרת מנסה לרמז, יש שלוש "פסטה מיה" – החלבית, הבשרית, והפירות-ימית. אין בכך לרמז שמי מהסניפים כשר, דרך אגב (למרות שלא הייתי בחלבי).

את פסטה מיה הכירה לנו אחת מהחבר'ה שמתה על פירות ים, וכבר הרבה זמן מספרת לנו כמה טובה הפסטה שלהם. בסופו של דבר הלכנו לסניף של פירות הים והתאהבנו. אחר כך ניסינו גם את הסניף הבשרי (שיש בו כמובן גם חלב), והתאהבנו גם בו. הביקור הראשון שלנו כקבוצה בפסטה מיה היה לפני לא יותר מחודשיים, והספקתי להיות שם כבר, בהרכבים שונים, כ-6 פעמים, המון לכל הדעות.

אין טעם לפרט על המנות השונות – ה"שיטה" בפסטה מיה הוא שבכל יום הם מכינים פסטה טריה בכמה צורות שונות (מתוך 40 סוגים שונים, לפי התפריט), וכמה רטבים יומיים שמתחלפים גם הם. יש כמה קבועים שיש בכל יום, אבל הכי כיף לנסות את מה ש"יומי". בינתיים, כמעט כל מה שהזמנו שם (בשני הסניפים) היה מצוין. המנות קצת קטנות ויכול להיות שלא ישביעו את כולם, אבל בהחלט בתחום הסביר. בתחום הקינוחים, יש כמה קינוחים מצוינים – אני יכול להמליץ במיוחד על מוס השוקולד.

ראוי לציון – חדר האירועים. מאוד נעים, ומעוצב בצורה לא מוגזמת אבל מאוד אסתטית.

פסטה מיה: הבשרית – ווילסון 10, תל-אביב; החלבית – הברזל 34, רמת החייל, תל-אביב; פירות ים – יהודה הלוי 52 פינת נחמני, תל-אביב.

עיצוב: בבשרית – כשיושבים בחוץ מרגישים כמו במסעדה בעיירה קטנה באיטליה, אפילו במרכז תל-אביב. יש קומה שניה מאוד נחמדה, אפילו שהמדרגות אליה קצת מפחידות.

תפריט: אם אתם לא מחפשים פסטה, כנראה שזה לא המקום בשבילכם. יש "מרק היום" ועוד כמה דברים, אבל תכל'ס – זה מקום לפסטה.

אוכל: הפסטה הכי טובה שאכלתי, נקודה. ואני לא היחיד שחושב ככה.

מחיר: קצת יקר, אבל יחסית לפסטה-הכי-טובה-שאכלתי-נקודה, זה שווה את זה. אם מתחילים להזמין מנה ראשונה, קינוח, יין וכו', המחיר עולה, מטבע הדברים. סליחה על ההתנשאות, אבל חסכנים יכולים לאכול ב"סבארו".

שירות: מצוין! הגענו בלי להזמין מקום, שבעה אנשים, והושיבו אותנו בחדר הפרטי של האירועים, כי לא היה מקום אחר. רוב המנות הגיעו מהר, והמלצרים היו כולם מאוד נחמדים.

חניה: בלילה, אפשר למצוא חניה על רחוב ווילסון או ברחוב סעדיה גאון בהמשך. ביום, כנראה שרק בחניונים באזור.

עדכון: המסעדה נסגרה לאחרונה (תחילת 2008), הביקורת נשארת כאן כי זה האינטרנט, והאינטרנט לא שוכח!

אפתח בהתנצלות – לא, לא על זה שלא כתבנו כאן חודש וחצי – אלא על כך שאני עומד להתמקד בעיקר באספקט אחד של איסט 38, או ליתר דיוק, מנה אחת: ה-Spare Ribs. אך לפני כן, מעט רקע.

במקום בו היה עד לפני כמה חודשים סניף אבן גבירול של "אוואנגרד" נפתחה (או שמא, מותגה-מחדש) מסעדת East 38, המציגה גרסה מקוצצת של התפריט המגוון של אוואנגרד, וקצת גרפיטי על הקיר בחוץ. חוץ מזה, לא תרגישו בהבדל.

אחרי הפתיחה המחודשת, החלטנו לבדוק מה נשתנה, ונכנסנו. מכיוון שהרגשתי הרפתקני, הזמנתי את הספייר ריבס. לרוב, אני לא אוהב צלעות – זה מלכלך מדי, צריך קונטיינר של מפיות לחות, למי יש כוח? אבל, כאמור, הרפתקני וכו'.

כשהגיעו הצלעות (המלוות בפירה וסלט מכובד יחסית לתוספת), נדהמתי – הן היו טעימות מאוד, עם רוטב מתקתק שנע בין טריאקי לברביקיו, ובעיקר רכות להפליא, כמו שמעולם לא ראיתי בצלעות. גם לא היה צורך לדחוף ידיים – הבשר נפרד מהעצם בקלות גם עם סכין ומזלג, וניקיתי את העצמות בלי להצטרך לנקות את הידיים. כמובן שמיד דיווחתי לכל חבריי שוחרי הבשר על התגלית.

אחרי כשבוע, הגעתי לשם שוב, והפעם עם חבורה אחרת, שבאה במיוחד לטעום את הצלעות שאני, ואלו שטעמו מהמנה שלי, שִיבַּחְנוּ. הזמנו 2 מנות צלעות, ואם חוה אימנו נוצרה מהצלע, הרי שמהצלעות שקיבלנו היה אפשר לכל היותר ליצור את האחות המכוערת והטיפשה שלה: הבשר היה קשה כמו מסטיק, הרוטב היה עייף, ובמנה שלי הורגשה טמפרטורה של מקרר באזורים מסוימים. בתמימותי קיוויתי כל פעם שהביס הבא יהיה יותר טוב, ולא החזרתי את המנה. הדרנו רגלינו מהמקום למשך כמה שבועות. אנחנו לא אוהבים מקומות שמשנים את עורם ומזונם באופן מפתיע.

היום החלטתי שהגיע הזמן לתת את הצ'אנס השני (וכנראה האחרון), והגענו למסעדה מלאי רוח קרב (ורעבים). הזמנתי שוב צלעות, למען המחקר המדעי, אבל לא לפני שהודעתי למלצרית שבעקבות אירועי העבר, אם זה לא מוצא חן בעיני – אני מחזיר את המנה.

כשהצלעות הגיעו, מלוות כרגיל בסלט (שהעגבניות בו היו קצת עייפות) ובפירה תפו"א-בטטה (שהיה מצוין), שמחתי לגלות שהמרקם הרך ומעורר התאבון של הצלעות מהפעם הראשונה חזר, מה שאומר שיש עתיד למנה הזו.

חובבי הבשר (הלבן, ובכלל) – אני ממליץ! אבל אל תתביישו להחזיר את המנה אם היא לא טובה. בשביל זה אתם משלמים להם.

מנות אחרות ראויות לציון: הבצל המטוגן, שבא בקטן או בגדול, אבל גם הגרסה הקטנה שלו מצליח להכניע שולחן של שישה אנשים (אחת מאיתנו לקחה את מה שנשאר – חצי מהמנה בערך – הביתה. אנחנו מניחים שהגדולה יכולה להטביע משפחה ממוצעת), ה-Deep Sleep שהוא לא חריף כמו שהם מזהירים, ומזכיר לטובה רוטב בולונז (לטעמי לפחות), וקוריוז מעניין: הקינוחים מגיעים גם בגרסאות לייט. זה נשמע יפה, אבל מעניין כמה קלוריות זה באמת חוסך…

East 38 – אבן גבירול 38, תל-אביב.

עיצוב: "דיינר אמריקאי", כהגדרתם. עלול להיות טיפה צפוף. תאי ישיבה מושלמים לזוגות. אפשר לומר גם רומנטי, אם אתם בקטע של אוכל.

תפריט: לא מגוון כמו שהיה ב"אוואנגרד" אבל לא רע. יש סלטים יפים, כמה וכמה מנות בשריות רציניות, סנדוויצ'ים, מנות ראשונות, פסטות וכו', וכמובן קינוחים.

אוכל: לא רע, אבל לא גאוני, חוץ ממתי שהצלעות טובות.

מחיר: דומה למחירים במסעדות דומות באזור.

שירות: חיכינו קצת יותר מדי לכמה דברים, אבל בסך הכל היה טוב, גם כשביקשנו לעבור לשולחן גדול יותר ברגע האחרון.

חניה: כמעט צמוד לחניון השופטים, או לנסות את מזלכם ברחובות באזור.

שירותים: קצת אפלוליים אבל נקיים ומרווחים. אם יש תור (נדיר), אפשר לעמוד על המרפסת שמחוץ לשירותים ולצפות במסך הענק שמציג משחקים או ספורט אקסטרים.

נכון, לא מפתיע שברעננה יהיה מקום של צפונים, אבל פלאפל של צפונים זה מפתיע בכל מקום. מה שעוד יותר מפתיע, זה שהוא מצוין.

בדרך כלל, פלאפל זה מאכל שמקושר עם שמן מכונות שהוחלף לאחרונה בשנת 1985 וכו', אבל "פלאפל שופ" ברעננה עושה את זה אחרת – המרכיבים איכותיים, המקום מסודר, והמוכרים אפילו עוטים כפפות. לאחרונה אפילו הכניסו קופה ממוחשבת שבה משלמים מראש, בסגנון "ארומה". כמובן שאלו לא הדברים החשובים.

נתחיל בפלאפל עצמו – הרבה מקומות מכינים פלאפל, החל מפלאפליות, ועד מסעדות שמגישות אותו כתוספת. ב"פלאפל שופ" מוכרים את הכדורים שהם בין הכי טעימים שטעמתי אי פעם, וטעמתי לא מעט. עם זאת, הייחוד האמיתי של המקום נטוע בתוספות, וזה גם מה שבאמת מקנה לו את התואר "הפלאפל של הצפונים". נתחיל בעובדה המדהימה שכשהמקום נפתח, לא היה שם צ'יפס. זאת אומרת, אין פלאפל עם חומוס צ'יפס סלט, ובכל זאת זה לא מנע מהתור שם להתארך ולהתארך. זה כבר מראה שהמקום לא רגיל. כיום, בנוסף לצ'יפס שכבר הצטרף לרשימת התוספות, ולדברים הרגילים כמו סלט ירקות, חומוס, טחינה, חצילים קלויים וכו', אפשר למצוא שם גם דברים מוזרים כמו תירס, ממרח פסטו, נאצ'וס, שמנת (!), שעועית, גבינה בולגרית, גבינת עיזים, עגבניות שרי, ועוד רבים וטעימים שאני לא זוכר.

יש כמה מנות בתפריט, כמו פלאפל ים-תיכוני או פלאפל מקסיקני עם צירופים מוכנים מהרשימה שלמעלה, אבל האפשרות החביבה עלי היא משהו שלא קיים בתפריט הרגיל, פלאפל עם ממרח פסטו, סלט ירקות, תירס, והרבה שמנת. אני ממליץ בחום להציץ במבחר התוספות לפני שמחליטים, ואולי לבחור תוספות בעצמכם במקום צירוף מוכן מראש. יש גם לימונדה מצוינת עם נענע.

בנוסף לפלאפל, המקום מוכר גם חומוס טעים, אבל לא ברמה של החומוסיות הגדולות באמת. ראוי לציין שהוא מחזיק מצוין ועדיין היה טעים גם אחרי 3 ימים במקרר.

פלאפל שופ, אחוזה 81 פינת ארלוזורוב, רעננה.

עיצוב: דוכן נאה שפונה לרחוב, לא משהו ראוי לציון. אין מקומות ישיבה בפנים, יש שולחנות בחוץ.

תפריט: כמה סוגי פלאפל, כאמור למעלה, חומוס טעים, ושתיה. מה עוד צריך הבנאדם?

אוכל: פלאפל ענק, חומוס טוב, לימונדה טעימה.

מחיר: נקודה כאובה! רעננה=יקר. מנה של פלאפל עם כל התוספות המגניבות עולה משהו כמו 15 ש"ח, אבל זה שווה את זה.

שירות: אין מלצרים או משהו כזה, כמובן. המוכרים זריזים ואדיבים. כשהייתי שם הם עדיין לא התרגלו לקופה החדשה ולתשלום לפני ההזמנה, אבל זה בטח ישתפר.

חניה: יש ממש ליד, כמה מטרים לתוך רח' ארלוזרוב, חניון חינמי גדול, שבדרך כלל יש בו מקום.

שמנו עין על הוואנה כמעט מרגע שהמקום נפתח. לא זכור לי שנתקלתי בעוד מקום קובני בת"א לאחרונה, או בכלל. מה זה בכלל מטבח קובני? כתל-אביביות שמכבדות את עצמן היינו חייבות לנסות.

היינו קבוצה של חמישה. שלוש מאיתנו ישבו בפנים וחיכו בעוד שניים אחרים חיפשו חניה. חיכינו די הרבה זמן. מספיק זמן לפתח תיאבון למרות שאף אחד לא באמת הגיע רעב (טוב, אולי חוץ מהבן שבחבורה…).

התפריט במקום מאוד עשיר ומגוון. החל ממבחר גדול של טאפאסים, שמגיעים 3+1 (אחד חינם על כל שלושה), דרך מנות ראשונות, סלטים, סנדוויצ'ים ועד מנות עיקריות אמיתיות. כמו כן יש מבחר גדול מאוד של משקאות אלכוהוליים שווים ביותר, למי שמעוניין.

נתחיל דווקא במשקאות. מלבד המגוון הרגיל של משקאות אלכוהוליים, המקום מציע סוגים רבים של קוקטיילים מעניינים. אני שתיתי "מוחיטו הוואנה", מוחיטו רגיל בתוספת סירופ תות ומחית תות. טעים מאוד. חברות אחרות שתו מרגריטה קוקוס, שהייתה נהדרת, ובאותו ערב היה גם משקה מיוחד שהכיל תאנים וסירופ תאנים. לצערי אני לא זוכרת את שמו, אבל גם הוא היה מצוין. בביקור נוסף במקום יצא לי לשתות "שייק הוואנה", שייק מנגו וקוקוס לא אלכוהולי, שמופיע רק על הלוח. פשוט מצוין. בהתחלה הרגשתי רק את טעם המנגו והתאכזבתי, אבל לאחר כמה לגימות הבנתי שטעיתי. מומלץ ביותר.

אציין שוב שרובינו הגענו למקום ללא שום כוונה לאכול, אבל האווירה והתפריט מעוררים תיאבון בצורה יוצאת דופן, כך שיצא שכולנו הזמנו משהו. אני, שבאמת הייתי בדיוק אחרי ארוחת ערב, הסתפקתי בטאפאס כרובית באיולי שהיה מצוין, זול, ולא קטן כמו שהייתם מצפים מטאפאס. בהחלט מנה יפה יחסית ל-13 שקל ששילמתי עליה.

שתי חברות הזמינו ביחד "סנדויץ' שוּשי". מה זה שוּשי? השושי אלו קציצות בשר ברוטב מיוחד וטעים בטירוף, שמככבות בשלוש מנות נפרדות בתפריט: כמנה עיקרית בליווי אורז, כסנדוויץ' או כטאפאס. הסנדוויץ' מגיע בשתי לחמניות גדולות, לבנות, רכות וממש טעימות. זו מנה שנראית כאילו נועדה שיתחלקו בה שני אנשים, אבל אם אתם רעבים, התענגו עליה לבד. שימו לב שהיא לא מופיעה בתפריט, אלא רק על הלוח.

הגבר שבחבורה בחר ב"מילנסה" שמתואר כ"שניצל ענק בליווי פירה פלאטנו". השניצל באמת ענק. מהקצת שטעמתי אני לא יכולה לומר אם הוא מוצלח הרבה יותר משניצלים דומים, אבל טעים הוא בהחלט היה. לצערי, הבחור לא רצה לדעת מה זה פלאטנו, כך שלא קיבלנו הסבר, אבל הטעם היה דומה לטעם של שעועית כלשהי. יש אפשרות לקבל גם צ'יפס במקום הפירה, לפחות "אנינים". בנוסף, התנסינו בסלט עוף שהיה די ממוצע. לא רע אבל גם לא מיוחד משום בחינה.

בקינוחים, שוכנענו ע"י המלצרית לקחת הוואנה פנקייקס עם פירות, גלידה וקצפת, שהיו טעימים מאוד אבל לא יוצאי דופן. בביקור השני ניסינו ברולה בננות שהגיע עם עוגיית קנמון ענקית ("טוויל קנמון") תקועה בתוכו. הברולה היה מצוין, אם כי לא מתקרב ברמתו לברולה הבננות שאפשר לטעום ב"מינה טומיי". העוגיה הייתה טעימה אם כי לעיסה ולא פריכה באופן מוזר. אין לי מושג אם זו הייתה כוונתו של המשורר או שהעוגיה פשוט לא הייתה טריה במיוחד.

האווירה במקום נעימה, גם בפנים וגם בחוץ. ניתן לשבת על הבר, על ספות או על כסאות רגילים. יש לציין שלמוזיקה היו רגעים מוצלחים מאוד ורגעים בהחלט לא מוצלחים.

לסיכום – כדאי מאוד. ומהר, לפני שיגמר הסנדוויץ' שושי. אולי גם חשדני האלכוהול ימצאו קוקטייל לטעמם.

Havana – דיזנגוף 106 פינת פרישמן.

עיצוב: יפה ומושקע. אולי מעט חשוך מדי, למי שלא אוהב את הסגנון.

תפריט: מגוון. מכל הגדלים, מכל המינים, מכל המחירים. יש גם תפריט עסקי לשעות הצהריים, לא ניסינו. אל תפספסו את המנות והמשקאות הרשומים על הלוח.

אוכל: מ-ע-ו-ל-ה.

מחיר: זול יחסית למקומות דומים.

שירות: אדיב, יעיל ולא מציק.

חניה: בעייתית. אין חניה באיזור, ואם יש הצגה בבית ליסין באותה שעה המצב אף יותר חמור.

שירותים: קל לפספס. דלתות שנראות כמו חלק מהקיר. עיצוב יפה, נקיים מאוד. מעט חשוכים מדי.

ברמת החייל נפתח סניף חדש של פאפאגאיו אקספרס (מה זה האקספרס? לא יודע. אמרו שזה משהו שקשור לאיך שהם עובדים בצהריים. למי אכפת, האמת), ולנו היה תלוש של 30% הנחה על כל התפריט, אז החלטנו לבדוק את השטח.

בכל הכנות – לפאפאגאיו לא יצא שם טוב אצלנו בחבר'ה. מביקורים של חברים אחרים שלנו בסניפים אחרים, שמענו שהם מתמקדים בכמות ולא באיכות, והטרידה אותנו גם העובדה שמדובר בסניף כשר – בשר כשר הוא מומלח, ולכן בדרך כלל פחות רך וטעים. אבל כמו יהודים טובים, 30% הנחה הביאו אותנו לשם, למרות החששות.

היינו ארבעה – שלושה גברים ובחורה אחת. הבחורה, מתוקף היותה בחורה טיפוסית (זו לא הכללה, זו סטטיסטיקה!) הזמינה כנפיים, ואנחנו הזמנו את ה"אכול כפי יכולתך" של הבשרים, או בשמו המקומי – "צ'ורסקריה ברזילאית".

קיבלנו את ה"מנה הראשונה" הכלולה, של סלטים, לחם, וכמה כנפיים. הכנפיים היו בינוניות, במקרה הטוב. חסרות טעם, לא מגעילות אבל גם לא טעימות. תפלות, אפשר לומר. הלחם היה אמור להיות "שרוף ומגניב" אבל יצא פשוט שרוף עם טעם של פחם, והסלטים היו בסדר. ניכר שיש להם מה ללמוד ממסעדות מזרחיות.

ואז התחיל להגיע הבשר – אני מקווה שאני זוכר את כל הסוגים: קבב, פרגית, צלעות בקר, סינטה, אנטריקוט, סינטה ברוטב שום, צ'וריסוס, וכנראה עוד משהו שאני לא זוכר. כמובן שהבשר הזול מגיע ראשון, כדי שנתמלא איתו ונחסוך להם את היקר יותר, אבל זה לא מפתיע. טעמנו מהכל, כמובן. הפרגיות היו בסדר, לא מיוחדות אבל טעימות. הקבב היה טוב, מעט שומני מדי, אבל בהחלט טוב. חבריי לשולחן ביקשו עוד ממנו. בשר הצלעות היה טעים, למרות שמדובר בבשר קצת שומני מדי. הסינטה היה טוב, אבל גם לא מיוחד, ואותו הדבר לגבי האנטריקוט. ליתר דיוק, המנה הראשונה של האנטריקוט היתה בינונית, כי הוא היה עשוי מדי, והמנה השניה היוותה שיפור משמעותי, כשקיבלנו את הבשר מדיום-וול, כמו שצריך. הסינטה ברוטב שום היתה תוספת מרעננת, ובאמת היתה טעימה. הצ'וריסוס היה טעים, אבל רגיל לחלוטין, כולל התחושה ה"נקניקייתית" שאני לא ממש אוהב.

בסך הכל – לא נעים להגיד, אבל האוכל בינוני. נכון, הכמויות הגדולות (ללא הגבלה, למעשה) הן בהחלט נקודה חיובית, אבל לטעמי הן לא יכולות להחליף את ההשקעה באיכות. זה לא קשה לא לשרוף את הלחם, וגם לא קשה לשאול אותנו מראש איך אנחנו אוהבים את הסטייק שלנו עשוי.

נקודה חשובה שכדאי לציין היא השירות – הוא היה מצוין! המלצרים היו מאוד נחמדים, מהירים, ולא הקשו עלינו או נידנדו. היה כיף לשבת שם.

פאפאגאיו אקספרס – הברזל 32, רמת החייל, תל אביב.

עיצוב: נעים, לא מיוחד. הקומה השניה נראית קצת מבודדת בהתחלה, אבל לא הרגשנו את זה במהלך הארוחה, להיפך, הפרטיות היתה נחמדה.

תפריט: בשר, בשר, ובשר, עם ארוחת סלטים לצמחונים. למרות זאת, לא הייתי הולך לשם עם מישהו שלא אוכל בשר. בצהריים התפריט אחר, ככל הנראה. לא בדקנו.

אוכל: בינוני. לא ברמה של מסעדות בשרים אחרות בתל-אביב, אבל זה לא בשר גרוע.

מחיר: גם בלי ה-30%, המחיר לא רע. לא הייתי לוקח את האכול כפי יכולתך שכולל קינוח ושתיה חמה כי למי יש מקום לכל זה. זה לא מקום שבאים אליו ואוכלים קינוח אחר כך.

שירות: באנו כשהיה כמעט ריק, אז אולי זה תרם לאיכותו, אבל השירות היה מצוין, משמעותית מעל הממוצע.

חניה: אין צורך לחפש כחול-לבן פנוי – יש למסעדה חניה משלה, בחניון של הבניין. אם לצטט את המלצרית – "רק להתקשר למספר שכתוב על המחסום ולהגיד פאפאגאיו".

שירותים: זהירות לא לחטוף מכה מהדלתות. חוץ מזה – מרווחים מאוד.

לאחרונה שוטטתי לי באזור התחנה המרכזית ונדהמתי מכמות העובדים הזרים האסיאתים השוכנים בה. חשבתי לעצמי, כיצד קרה שאסיאתים רבים כל כך מצאו את דרכם לתל אביב.
ובכן, לאחר מחשבה קצרה' הגעתי למסקנה מעניינת. אם נתבונן ברחוב אבן גבירול כמדגם מייצג' נוכל לקבל אינדיקציה לא רעה למידת הפופולאריות של המטבח האסיאתי בתל אביב.

למון גראס הידועה לשמצה, שכנה בלונדון מיניסטור מאז ומעולם, לצידה' צמחה לאחרונה "מינה טומאי" האיכותית יותר. בהמשך הרחוב תוכלו למצוא את Go noodles ואת Wok the wok. זאת כמובן, מבלי להזכיר את אינספור הסושיות שקמו להן בכל פינה של הרחוב. ככל הנראה השמטתי כמה וכמה מסעדות אסיאתיות נוספות, שכן הן צצות להן בקצב רב מכדי שאוכל להתעדכן.
מכאן, אין זה פלא שצומחת לה תת-עיר אסיאתית בתל אביב. אם החיבה לאוכל אסיאתי תימשך ותגדל בקצב זה, ה"איום הדמוגראפי" עלול לקבל פנים חדשות ומפחידות.

מעל כל המסעדות האסיאתית צועדת ג'יראף בבטחה.
כבר הזכרנו בפוסטים קודמים את קיומן של "מסעדות ברירת מחדל" בהקשר של "אודיאון". ג'יראף היא אחת מאותן מסעדות שלעולם לא יאכזבו.

התפריט של ג'יראף מורכב ממספר לא רב של מנות, כל אחת מקבלת שם תואר משלה. לרוב, שם התואר מציין את הלאום שאליו היא מיוחסת.

המנות העיקריות הן נדיבות ביותר ועשירות בטעמים. מחירן זול יחסית לכמות המוגשת.

אחד מהיתרונות של המקום היא האפשרות "לשחק" עם המנות. למשל, את הפתאי פירות ים ניתן להזמין עם עוף או עם טופו, את המנה הקיסרית ניתן להזמין בתוספת פטריות וללא בצל. אפילו את ה"מנה החריפה" כבר יצא למישהו מאתנו להזמין "בלי חריף". התפריט הוא רק הבסיס. אפשר ואף מומלץ לשחק אתו.

המנות המומלצות שלי (ואני מניח שתגובות עם מנות מומלצות אחרות יציפו את הפוסט בקרוב):
המנה הקיסרית בתוספת פטריות – מנה עצומה בגודלה, שמכילה 4 סוגי בשר שונים.
פתאי עוף – זו אמנם מנה סטנדרטית למסעדה אסיאתית, אבל ג'יראף עושה אותה מצוין.
עוף בלימון – חזה עוף בציפוי פריך עם רוטב חמוץ מתוק מעולה בתוספת אורז.

השירות הוא בדרך כלל טוב מאוד, למעט כמה מקרים בהם המסעדה עמוסה, ואז זמן התגובה עולה עד מאוד. כמו כן, כאשר נתקלים במלצר חדש בתפקיד הוא עלול שלא להכיר את גמישות התפריט, ואז כדאי להתעקש.

אם מזג האוויר מאפשר, מומלץ לשבת מחוץ למסעדה ולא בפנים כי מעט צפוף ורועש שם.

”ג'יראף” – אבן גבירול 49, תל-אביב.

עיצוב: אוריינטלי, פשוט.

תפריט: מגוון, מעניין וגמיש – אפשר לשחק עם המנות.

אוכל: לעולם לא יאכזב.

מחיר: זול יחסית לאיכות ולכמות המוגשת. המסעדה אינה יקרה מהמתחרות הרבות באזור ועולה עליהן באיכות.

שירות: סביר. רמתו יורדת כאשר העומס במסעדה עולה.

חניה: בשעות הערב אפשר למצוא על אבן גבירול. אחרת, חניונים.

שירותים: סבירים.

לאחרונה אני וחבריי נתקפנו בצורך מוזר ללכת ולנסות מסעדות ובתי קפה חדשים ובכך לחרוג מקבוצת המקומות ה"קבועים" שלנו. יכול מאוד להיות שיצירת בלוג זה הביאה לכך (או אולי ההיפך הוא הנכון?).

בכל מקרה, רק הצורך הנ"ל יכול היה להביא אותנו לאזור שכוח אל כמו רחוב המסגר, פינת ריב"ל. בשעות היום זהו אזור תעשייה סואן וצפוף ובשעות הערב מפנים עובדי המשרדים והמוסכניקים למיניהם את מקומם לתימהונים, דרי רחוב ושאר ירקות.
יחד עם זאת, האזור גדוש במסעדות, חלקן אף איכותיות ביותר.

ספייס יושבת על פינת הרחובות ריב"ל והמסגר, וכשמה כן היא, מכילה חלל רב. כשהגענו, בליל יום חמישי, היא הייתה ריקה, כמעט לחלוטין. ככל הנראה מרב לקוחותיה מגיעים בשעות העמוסות של הצהריים. או באירועים שהמקום מאכלס (יש מקום רב לאירועים רבי משתתפים).
חלל המסעדה המעוצב בצבעים כהים (כמו יתר המסעדות התל אביביות, בנות דמותה) גדוש בשולחנות עץ כהים.

ספייס היא עוד מסעדת בשרים תל אביבית וככזו היא בכלל לא רעה. יש בה אף מנות איכותיות מאוד. למרות כל זאת, לטעמי חסר בה ייחוד שמבדיל אותה משאר המתחרות.
התפריט כולל בשרים, ברובו.
אני הזמנתי המבורגר בתוספת בצל ופטריות ב-50 ש"ח. המנה הייתה טובה וכללה פירה בטטה שלא הצלחתי לסיים כי התמלאתי עוד לפני כן, מלחם הבית המצוין שהוגש בחינם.
חבר אחר הזמין אנטריקוט 350 גרם והעיד עליו שהיה טוב גם כן.
חבר נוסף הזמין פילה יען וגם הוא, מתוך דגימה שלקחתי, היה טוב מאוד.

השירות היה מצוין. לרשותנו עמדו שני מלצרים חביבים ונתנו לנו את התחושה שלא נצא מהמקום מאוכזבים.
הם אכן צדקו. לא התאכזבנו. זו ככל הנראה לא מסעדת הבשרים הטובה בתל אביב אבל היא בהחלט טובה וראויה לביקור.

”SPACE”, ריב"ל 28, תל-אביב.

עיצוב: חשוך, כהה וסטנדרטי למסעדות מסוגה.

תפריט: בשרים בעיקר. לא מקורי אבל מגוון.

אוכל: טוב מאוד. חבל שלא השקיעו במנה מיוחדת כלשהי על מנת להעניק ייחוד למקום.

מחיר: מעט זול יחסית למסעדות תל אביביות אחרות בנות דמותה.

שירות: מצוין. מלצרים חביבים ואדיבים. לחם הבית שהוגש בחינם בהחלט תרם לתחושה החיובית.

חניה: בשעות הערב קיימת בשפע ובחינם, רק זהירות על האוטו. האזור לא סימפטי במיוחד בשעות אלה.
בשעות היום תיאלצו לחנות בחניון.

שירותים: סבירים.

כשהתחלנו לארגן את היציאה של שישי בערב, הסתבר שיש 13 אנשים שמעוניינים לבוא, מספר נדיר בגודלו. כמות כזו של אנשים גוררת איתה שתי בעיות כשהולכים לאכול: קודם כל, לקלוע לטעם של כל האנשים כך שאף אחד לא יתאכזב, וכמובן, מהצד הפרקטי, למצוא מקום שיוכל להכיל את כולם.

אחרי כמה דיונים וארגונים (לא הרבה ביחס לכמות האנשים, למען האמת) החלטנו על בית הקפה ששמו "דובנוב 8 ", שאת מציאת הכתובת שלו (בתל-אביב) אני אשאיר כתרגיל לקורא. אחרי עיון קצר בתפריט (שאגב, שונה בין הצהריים והערב) החלטנו שזה מתאים לטעם שלנו, והתקשרתי להזמין. זו שענתה לי קיבלה בשמחה את ההזמנה שלי ל-13 אנשים, ורק ביקשה שנשתדל להקדים, כשהיא מזהירה שאם נגיע בשעה שביקשנו עלול להיות עומס במטבח כי יש עוד קבוצה גדולה.

בית הקפה ממוקם ממש ליד חניון שהיה בתשלום, אבל מעבר לכביש יש חניון שהיה פתוח חינם בגלל השבת. לפני שיוצאים כדאי להתקשר ולשאול איך להגיע, כי נכון להיום, כל האזור בשיפוצים ובחודשים הקרובים יהיו שם שינויים בתנועה. אחרי כ-20 דקות הגיעה כל הקבוצה, והזמנו את האוכל. אני הזמנתי סטייק פרגית בקייג'ין, שהיה רך מאוד, וטעים, אבל קצת יבש. אולי התיבול פשוט לא לטעמי, אבל לדעתי, לפרגיות יותר מתאימים איזו מרינדה ורוטב, ולא תיבול אבקתי "רגיל". המנות הבשריות מגיעות עם סלט ירוק קטן (בעיקר חסה, אבל גם כמה עגבניות שרי) ותוספת לבחירה של פירה, צ'יפס, או תפו"א אפוי. אני בחרתי את הפירה, שהיה טעים אבל לא יוצא דופן, וראוי לציין שהם מגלים גמישות בתחום התוספות – חבר שומר דיאטה שביקש סלט במקום התוספת, קיבל מנה גדולה יותר של סלט בלי שעשו לו בעיות. האוכל גם הגיע מהר, למרות האזהרות שקיבלתי קודם, וגם על זה הם ראויים לציון. זה שישב מולי והזמין סטייק אנטריקוט סיפר שהוא בינוני. הסטייק גם הוגש בצורה לא אסתטית, ונראה קטן וגלמוד בצלחת הגדולה.

לקינוח הזמנתי את הטראפלס – גושים קטנים של שוקולד מרוכז, מגולגלים באבקת קקאו. כשרואים את גודל המנה אי אפשר שלא להרגיש "פראיירים" על ה-24 ₪ שהיא עולה, אבל השוקולד כל כך מרוכז, שכנראה שאם היא היתה גדולה יותר, הייתי סובל ממנת יתר. אם בכלל יש בלבכם ספק, הם גם היו טעימים מאוד, וקשים בדיוק במידה הנכונה. כדאי לבקש מזלג כדי לאכול אותם, כי כפית לא מתמודדת עם הקושי של השוקולד. חבר אחר שניסה את פאי התפוחים והפרג אמר שהוא מאכזב, אבל זו שניסתה את הקרם ברולה נהנתה מאוד.

"דובנוב 8 ", תל-אביב.

עיצוב: נעים, פשוט, חמים.

תפריט: בערב: מגוּון – סלטים, פסטות, בשרים וכריכים. לא בדקנו את תפריט הצהריים.

אוכל: טעים, לא גאוני. להשקיע קצת יותר בבניה של המנות יכול ממש לשדרג את המקום.

מחיר: דומה למחירים באזור.

שירות: מצוין! החל מהזמנת המקום, דרך הזמנת האוכל, מהירות ההכנה, ועד ההגשה. המלצריות היו מאוד חביבות ומקצועיות.

חניה: בשבת – חניון פתוח חופשי מול בית הקפה. בשאר הזמן – חניון בתשלום צמוד לפתח המקום.

שירותים: הדרך אליהם קצת מוזרה (עוברים דרך בניין כלשהו, שבלובי שלו תלוי דרקון ענק מחוט ברזל ומאסקינג טייפ), אבל השירותים עצמם נקיים ונוחים.

ציינתי כבר בפוסט קודם שתל אביב הפכה למעצמת גלידה, כאשר בכל פינת רחוב משגשגת לה גלידרייה איכותית אחרת. מי שאינו מעוניין להרחיק עד "אייסברג" ולהסתבך שם עם חניה יוכל בהחלט להסתפק בסיציליאנית שהיא הגלידרייה הטובה ביותר באזור אבן גבירול.

הסיציליאנית מציעה מגוון רב של טעמי שמנת כמו גם טעמי סורבה וסויה. מאחר שאני נמנע מלאכול מוצרי חלב אכתוב בעיקר על טעמי הסורבה והסויה.

מגוון הסורבה אינו גדול במיוחד ומכיל טעמי סברס, מנגו ואננס מצוינים. שאר הטעמים די סטנדרטים ומומלצים פחות.

הייחוד במקום הוא מקרר נפרד המוקדש לגלידות דיאטתיות אשר אינן מכילות סוכרוז ומומתקות על ידי סוכר פירות בלבד. שם ניתן למצוא את טעמי הסויה, כמו גם מעט טעמי סורבה. נחמד שדואגים ככה לקהלים "מוגבלי שמנת" או "מוגבלי סוכר". מתוך טעמי הסויה אני מזמין בדרך כלל את השוקולד-תפוז המצוין ואת הקוקוס. ניתן גם להזמין קינוחים אחרים במקרר עוגות נפרד. ניתן לצרף שני כדורי גלידה לסופלה שוקולד או לוואפל בלגי במחיר משתלם.

הבעייתיות במקום היא בכל מני קיבעונות מוזרים שהוכתבו כמדיניותו של בעל המקום.
למשל, בעל הבית לעולם לא יאפשר לערבב בין טעמי הסויה לטעמי הסורבה או השמנת. כלומר, לא אוכל להזמין כדור סברס וכדור סויה שוקלד באותו הגביע. כל ניסיון שכנוע עלה בתוהו. הפשרה היחידה שהועלתה היא הזמנת שני הכדורים בכוסות נפרדות אך המחיר, כמובן משתנה בהתאם וזהה למחיריהן של שתי מנות של כדור אחת ולא מנה אחת של שני כדורים. עובדה מרגיזה נוספת במקום היא אי המוכנות של בעל המקום לקבל כרטיסי אשראי מכל סוג שהוא. כל מקום שמכבד את עצמו בתל אביב צריך, לטעמי, לקבל כרטיסי אשראי.

קיבעונות מעין אלה די בהם בכדי לעצבן לקוחות פוטנציאלים, והיו מקרים רבים בהם החלטנו לוותר על הביקור במקום, למרות מיקומו הנוח ואיכותה, הטובה יחסית, של הגלידה.

הסיציליאנית- רח‘ אבן גבירול 63, תל-אביב.

עיצוב: פשוט כיאה לגלידרייה.

תפריט: גלידה וקינוחים.

גלידה: האיכותית ביותר באזור אבן גבירול. יש גם גלידה איכותית מופחתת קלוריות.

מחיר: רגיל לתל אביב.

שירות: בעייתי. בעיקר בגלל חוסר הגמישות שכופה בעל המקום.

חניה: בשעות הערב, בדרך כלל ניתן למצוא חניה חינם על רחוב אבן גבירול. אחרת – חניונים סמוכים.

שירותים: נקיים. ישנו תא בודד, כך שלעיתים משתרך תור אחריו.