טעם – ביקורת קצת אחרת

לפני כמה שבועות נפתחה בלונדון מיניסטור מסעדה אסיאתית חדשה בשם "מינה טומיי" (לטענתם, פירוש השם הוא "הכל שקוף"). המסעדה, שמתאפיינת באור אדום שבוהק ממנה, משכה את תשומת ליבנו, וכן, גם התור העצום שהקיף אותה כמעט בכל שעות הערב עזר.

התפריט לא מגוון במיוחד, אך גם לא מצומצם מדי – בערך בסטנדרט של מסעדות אסיאתיות בישראל. יש גם כמה מנות ידידותיות לצמחונים. מכיוון שאני לא סובל מנכות קולינרית שכזו, ומכיוון שהרגשתי פרוע (ומעט פזרן) הערב, הזמנתי "פקין דאק" – מין שווארמה ברווז, שמגיעה עם "פנקייקים" דקיקים, רצועות מלפפון ורוטב שזיפים. השירות היה מהיר ויעיל, לא הרגשנו שאנחנו מחכים יותר מדי. יתכן שזה היה הודות לכמות המזערית של הסועדים, כנראה בגלל ערב החג (אולי הערב היחיד שבו אין תור עצום).

הגיע האוכל, וניגשנו למשימה. במילה אחת – מדהים. בשתי מילים – קטן מדי. המנה מוגשת על צלחת כסופה, כשכל מרכיב נמצא בפינה אחרת שלה (ואני יודע שלצלחת עגולה אין פינות, תתמודדו) והסועד מרכיב בעצמו "לאפה ברווז" קטנה. לכאורה רעיון דבילי, אבל אני חייב לציין שהוא עובד מצוין. הבעיה היחידה היא הגודל – למזלי לא הגעתי רעב במיוחד, וגם ידעתי מראש שמדובר במנה קטנה, אבל במצב אחר האכזבה היתה יכולה להיות גדולה. מדובר בסדר-גודל של מנה ראשונה, לא מנה עיקרית, ובטח לא כזו שעולה 65 ₪.

הלקח העיקרי: מישהו חייב להרים את הכפפה ולמכור שווארמה ברווז. זה יהיה גדול.

מינה טומיי – לונדון מיניסטור, אבן גבירול פינת שאול המלך (ליד בית ציוני אמריקה).

עיצוב: נקי, חלק ואדום.

מוזיקה: אלקטרוני-פופ, בלתי מורגשת (כמו שצריך!).
תפריט: מגוון מבחינת כיסוי גאוגרפי של יבשת אסיה, אבל לא יוצא דופן בכמות המנות.

אוכל: טעים. אף אחד מהחבורה לא התלונן – להיפך.

מחיר: יקר-בינוני. פרט למנה המוגזמת שאני הזמנתי, המנות האחרות היו במחירים סבירים יותר, אבל גם לא זולים. במיוחד אציין את השתיה, שעולה כ-20% יותר, ואף מעבר לזה, ממקומות אחרים באזור.

שירות: אין תלונות. זריז למדי, אנשים נחמדים.

חניה: בשעות היום, בתשלום בחניון השופטים. בלילה, נסו את מזלכם שם באזור, ייתכן שתמצאו חניון שפתוח חופשי.

שירותים: מרווחים, נקיים, אבל מוסתרים מאחורי דלת לא מסומנת, בסוף מסדרון. קצת מוזר.